אני לא מתיימר כאן לכתוב בשפה גבוהה או ליצור יצירת מופת, רק
לספר סיפור קטן ועצוב על אלוהים קטן ועצוב עוד יותר.

יושב לו במרומים, רחוק מכל עין אנושית, אלוהים קטן ועצוב. זה
לא שאם נביט מעלה אל השמים פרושי הכוכבים והסהר לא נראה אותו.
אלא שאם נראה אותו הוא יראה לנו כה שולי, מינורי ומגוחך שלא
נראה כל צורך להתבונן בו. זה לא שאנו בחרנו לא לראותו, אלא
שפשוט הוא נעלם ממבטנו מתוך תודעתנו הפנימית.
יושב לו במרומים, מרחם על עצמו, אלוהים קטן ועצוב. מרה שחורה
מציפה אותו והוא חסר אונים. שועה לעזרה אך מהו מצב אבסורדי הוא
זה, אלוהים הנתון בידי בני האדם. מחפש נפש אדם אשר תטיל קרנה
עליו. נפש אדם אשר תראה אותו, תאמין בו ותיתן תקוותיה
ותפילותיה בו. אלא שגם לאחר חיפושים אינסופיים אינו מוצא הוא
את אותו האדם.
יושב לו במרומים, מסתבך בבליל הבריות, אלוהים קטן ועצוב. אנשים
רבים מאמינים בו, אך יהבם אינו נתונה לו בלבד. הינו אך ורק עוד
אלוהים בתוך אלי השמים. וישנם אנשים רבים המאמינים בו באמונה
שלמה, אך מאמינים הם במוצא פיו, ולא במשאלות ליבו. אבוד בתוך
אמונתם, מתעקש למצוא צדיק אשר יכיר נפש אלוהיו. ואין.
יושב לו במרומים, בוכה כשהמלאכים אינם מבחינים בו, אלוהים קטן
ועצוב. מה מעורר סלידה הוא זה האלוהים, כלוא בתוך האלמוות.
ארור הנצח הניתן לו! כל האינסופיות, כל כוחותיו, כל מאמיניו
עבור הרגע, ולו הקצר שבקצרים, עבור בן התמותה, ולו התמים
שבתמימים, אשר יאמין בו ויתלה בו את חייו ושאיפותיו.  
יושב לו במרומים, מנותק מעולמו, אלוהים קטן ועצוב מאוד. מוטל
ברפש היקום, נמוך מכל אנוש, שורץ בנקיקי הייסורים ומביט אל על,
אולי יצוץ אותו האדם. ואולי יצוץ המלאך אשר יחון עליו, על
אלוהיו הקטן והעצוב, ויקח את הנצח הרחק ממנו, בכדי שיוכל לנסות
להיות שוב אדם. להחזיר לו את זיק החיים ואת חדוות המוות,
להצטרף לאחיו הבריות במסעם המשותף, ורק להיות כמוהם סוף כל
סוף.
שוכב לו עמוק ברחם האדמה, איבד עצמו לדעת, אלוהים קטנטן ומלא
יגון. איזהו עלוב זה האלוהים.