כשהייתי קטן תמיד אמרו "או, הוא עוד ישבור שיאים". לא ממש
הבנתי למה הם התכוונו, אבל אם כולם אומרים, כנראה שהם יודעים.
עכשיו אני יודע שזה היה רק כדי לא להעליב את ההורים שלי, שבעצם
לא ייצא ממני כלום.
כשנולדתי הייתי 'התינוק הכי שמן בארץ'. בגיל ארבע הייתי 'הילד
הכי מתוסבך במזרח התיכון' . ההורים שלי אמרו שאני 'הילד הכי
מעצבן שהם מכירים'. כשהייתי ביסודי הוכתרתי בטקס רשמי ל 'ילד
שהכי הרבה ילדים צוחקים עליו מדי יום'.
בלא רשמי הייתי גם הילד שהחטיפו לו הכי הרבה מכות.
בכיתה י' כולם כבר הבינו את הקטע ועזרו לי להגיע לשיאים חדשים,
הייתי 'הילד עם הציונים הכי נמוכים בבתי הספר במחוז' ויש לנו
במחוז בי"ס לחינוך מיוחד.
בצבא הייתי 'החייל שניסה לערוק הכי הרבה פעמים ונתפס'. מכל
צבאות העולם.
כשהתחתנתי אשתי צחקה עלי שהייתי 'החתן שניסה הכי הרבה פעמים
לשבור את הכוס'. היא אפילו האמינה לי שזה היה בכוונה - כדי
לשבור את השיא.
אני הייתי 'ההורה שהילדים הכי לא דומים לו' (וטוב שכך, כי אני
הכי מכוער בעולם).
ואפילו תלו על הקיר בקופת חולים את התמונה שלי בתור 'הבנאדם
הכי לא חולה פיזית שבא הכי הרבה פעמים לבדיקות'. אני החשבתי את
זה בתור שני שיאים.
כשנפטרתי הייתי בהספדים של כולם 'הבנאדם הכי טוב שהם הכירו'.
הקבר שלי היה 'הכי בנאלי'.
כשעמדתי מול אלוהים הוא אמר שאני 'הבנאדם הכי מוזר שעמד
לפניו'. אני כמובן לקחתי את זה בתור מחמאה, עמדו לפניו הרבה
אנשים.
אמרתי לו ש- מה לעשות, זה מה שקורה כשההורים שלך קוראים לך
גינס, אתה חייב לעמוד בציפיות. לפחות להוציא ספר.