כמו ה"פייר", אותו ליצן בעל חיוך עגמומי ועיניים פעורות
לרווחה, כך בבואתי נגלית לעיניי עת מתבונן אני במראה. צל של
עצמי, או למען האמת - של מה שהייתי יכול להיות.
מעולם לא חשתי כי זהו מקומי. לא מטרה לי בחיים אלה ולא אמונה.
יכולתי לומר כי חש אני כסומא ההולך במנהרה חשוכה ואינו יודע
לאן מועדות פניו, אולם אז אחטא לאמת כי למעשה מבין אנוכי היטב
היכן רגליי מוליכות אותי, באיזו תהום פעורה ליבי אכול הדאבה
מטביעני. הקץ ידוע למראשיתו ועדיין הוספתי לסבול יגון על
מכאוביי, לענות את נפשי המיוסרת, לפלח לגזרים את ליבי רווי
הכעס והשטנה, קרוע מכח הוויתו האנושית האבודה.
והמחשבות מתרוצצות במהירות האור, פונות חדה בעקלתון ומתרסקות
להן על כותל מזבח ההגיון שעוד נותר בקודקודי. נפשי מאוחדת עם
האלטר אגו שלי בנתיב המוליך לקריסה רוחנית, הדרדרות מתמדת אל
עבר תהום הנשייה, חוטי חשיבה הנטווים במבנה של רשת סבוכה
הלוכדת את הטווה עד שמאבד עצמו לדעת. לעיתים תוהה אני אם
להיוולד כסיל היה עדיף, לא לטעום מעץ הדעת הארור ולא להיות
מסוגל לדלות את השחור הנצחי בינות תמונה מלאה כביכול לבריות
וריקה עבורי.
חיי היו אבסורדיים למדי היות ואת כל ימיי הפכחים (אשר הקיצו
מאשליות הילדות) העברתי בשאיפה עזה למות. המוות גאולתי
האלמותית, מתת הטבע עבורי. מוחי משתוקק לשלווה אינסופית,
להישלח לחלל אפל וקודר בלא כל צער ודמעות.
ואני עדיין ממתין להיגאל (בדם?)... |