והם,
כורע וצופה בכמיהה בעד האשנב שבהם
ביצורי נפשי
סובבים פרח נבול ונצור
והוא,
רמוס בידי המוני חיילי כזב כנים
וראשו מורכן ארצה
זכר לקריסתו המביכה של לב פרזות יצוק בדולח עצוב
וענני איבה ויגון עולים ורוחשים בו תדירות
והיא,
מבוששת לבוא
כבוש המוות מתמהמהת
ודמעותיי יוצאות אל זכרונה שאבד
בתהומות אדירים של חלום שנגוז
ואני,
תלוי בין שמים וארץ
ולולאה כרוכה סביב צווארי
הולכת ומתהדקת אט-אט
לבי היה עליי כעול הבהמה
כנחוש לקום עליי ולכלותי
וידי רחוקה מלגעת בך
ואת,
עולבת במפגיע, פוצעת בלשונך
מעוררת בי בכי חרישי באישון לילה
ותהום פעורה במקום בו היה ליבי שרוע
מפרפר לאיטו עד שיגווע, כבול בשגיונות טירוף