הם יצאו למסע הארוך. זה היה עניין שבשגרה, כל כמה ימים כשמישהו
מת בעיירה ההיא, לפני שנים רבות.
אפילו אם לא ממש הכירו אותו או שהוא שכב חולה כבר כמה שנים
וחיכו לרגע שיפרד לשלום מהעולם וילך לעולם שכולו אמת. גם אם
הוא היה כבר זקן וכל רגע היה יכול למות, בכל מקרה הם היו
יוצאים למסע הזה. היו צריכים רק תירוץ קטן בשביל לפרוק את כל
המטען הנפשי העצום הזה, הם היו צריכים רק טיפת עצבות, משהו קטן
ולא יותר.
ככה, בכל פעם שמישהו מת בעיירה, אם עצוב ואם פחות עצוב, היה
יוצא המספיד העירוני התורן ומסתובב ברחובות לבוש שחורים כשעפר
על ראשו וצועק "הוי כל מרי נפש, בכו, בכו עימי על אובדנו של
---, ואם אינכם מכירים אותו כלל, בכו עימי על העולם האכזר הזה,
בכו, בכו עימי". כך באופן קבוע פעמיים בחודש בערך מישהו היה מת
והספדן היה יוצא לרחובות וזועק את הטקסט הזה, בשינויים קלים.
בהתחלה יצאו רק המבוגרים לבכות על האובדן, אך כעבור כמה שנים
המבוגרים כבר מאסו בזה, ובכלל לא הכירו את אלו שמתו. היו כאלה
שטענו שסתם ממציאים כל מיני מתים בשביל לעשות את המסע הזה.
כעבור כמה שנים נשתנתה הנורמה, הנוער היה יוצא לרחובות, הם היו
מחכים לשמוע את זעקות השבר של המספיד, שיצויין לשבח בכך שהוא
עשה את עבודתו בצורה טבעית ביותר כאילו שאמא שלו מתה פעמיים
בחודש בערך. כאשר הם היו שומעים את זעקותיו, מיד היו לובשים את
בגדיהם המיוחדים, זאת הייתה אופנה מיוחדת שהתפשטה בקרבם אט אט,
הבגדים היו שחורים בדרך כלל, או סתם בגדים אפורים בלויים
וקרועים לגמרי. מספרים שמי שהיה שם יכל לראות בחורים צעירים
יפי פנים, חיוורים בבגדים שחורים ובנות עם פנים עדינות ושער
חלק, שחור כמובן, לבושות בגדים קרועים, שצנעת הפרט רחוקה מהם
כרחוק מזרח ממערב. הם היו יורדים כולם לרחובות, בתחילה עם פנים
נפולות בלי להוציא הגה מפיהם, ואט אט החלו לבכות, בהתחלה במאמץ
מלאכותי רב אבל עם הזמן תוך כמה דקות כולם בכו כאילו שהם עצמם
עומדים למות בעוד שעה שעתיים.
המחזה היה מרשים ביותר, כך אמרו האנתרופולוגים, חוקרים הסבירו
שבאותה תקופה אנשים היו מאוד מאושרים וכמעט ולא בכו. כאשר
התחילו להתפתח מחלות שונות שהרגו רבים מהם בצעירותם, סתם כך
באמצע משתה משכר או תוך כדי שיחה עם חברתם. הם היו מתים
בפתאומיות, בתחילה חשבו שזה מקרי אבל המקרים לא הפסיקו להפתיע.
זה נגע כמעט בכל משפחה. לכולם היה כבר חדר זיכרון בבית,
סטנדרטי הבניה כללו מטבח, סלון וחדר זיכרון באופן קבוע. הם
ניסו להבין מה קרה, בתחילה חשבו שזה בגלל איזה אל שכועס עליהם,
אבל זה עבר די מהר כי כמה כבר אפשר לכעוס עליהם, מה הם כבר
עשו. אחר כך התחילו להאשים את מוצרי המזון וקבעו שיתחילו לאכול
רק מזון בריא, אך גם זה לא עזר והתמותה המשיכה. הם האשימו כל
מיני מכשירים חשמליים שפולטים קרינה, אך גם זה הוכח כלא נכון
אחרי שזרקו את כל מכשירי החשמל למזבלה העירונית והמוות המשיך
להכות בהם. אחר כך הם ניסו לבדוק כל מיני דתות ואמונות, כלום
לא עזר. הם הגיעו למצב שבו התמותה גדלה כל כך, עד כדי כך
שהוציאו צו ממשלתי שמחייב את כל התושבים שם להוליד יותר ילדים
פן כולם ימותו, הם הצליחו לשמור על איזון בין שיעור התמותה
לשיעור הילודה. הדאגה לא פסחה עליהם. הם שברו את הראש במשך
שנים.
יום בהיר אחד באחד המקומונים בעיירה, פרסם איזה שיכור מאושר
שלפי דעתו כל מי שמאושר בחיים וטוב לו, אז הוא לא בוכה כמעט,
ואם הוא לא בוכה אז הנשמה שלו לא מתנקית, כי הבכי זה שטיפה
לנשמה. הוא טען שאפשר להוכיח את זה שזה שטיפה לנשמה בגלל שאפשר
לראות את כל המים דרך חלונות הנשמה, העיניים. הוא טען כי אין
מה לעשות מלבד להתחיל לבכות, זה הדבר היחיד שיכול להציל אותנו,
הוא טען.
בתחילה אף אחד לא שם ליבו למה שאותו שיכור כתב, אך לאחר כמה
שנים הם הגיעו למסקנה שאין מה להפסיד, אבל איך הם יכולים
להתחיל לבכות. הרי הכל כל כך טוב להם בחיים. הם החליטו לבכות
על כל אלו שמתים להם. הם החלו בזה, בתחילה זה היה פעם ביום ואט
אט זה באמת נעשה פחות שגרתי, אנשים הפסיקו למות. המוות נעשה
טבעי, אנשים החלו לחשוש לחייהם והרגו במזיד זה את זה בכדי
שתהיה להם סיבה לבכות. היו אנשים שהרגו את עצמם כי הם היו מאוד
אידיאליסטים ורצו שאחרים יחיו הרבה זמן ויהיה להם טוב בחיים.
היו כאלו שהרגו אחרים כי הם היו אידיאליסטים. היו כאלה שהרגו
את זקני המשפחה שממילא לא נותר להם הרבה זמן לחיות. ולבסוף כך
נכחדה אותה עיירה.
השריד היחיד שנשאר מאותה עיירה היה כתובת שכנראה הייתה מונחת
בכניסה לעיירה, היא נמצאה בחפירות הארכיאולוגיות באזור מכוסה
ברגבי אדמה רבים. בתחתית השלט היה ציור של סכין מלא דם ולשון
הכתובת היתה: "הזורעים בדמעה, ברינה יקצורו".