גברת בלום עמדה בפתח מרפסתה הזערורית ובהתה חלולות ברחוב
שלמטה. על אף שהייתה עומדת שם מזה דקות ארוכות, עדיין נבצר
ממנה להבין את שהתרחש לנגד עיניה. כמדי יום חמישי בשעה עשר
בבוקר, ציפתה בביתה לעוזרת הבית הקבועה שלה, מזה מספר חודשים,
לודמילה.

לודמילה הייתה מה שהתקשורת אוהבת לכנות "עובדת זרה" והמשטרה
"עובדת לא-חוקית". עם זאת, לודמילה הייתה בחורה כבת עשרים
ומשהו, בעלת תווי פנים סלאביים, שעבדה בחריצות ובזול - שני
האלמנטים שעניינו באמת את גברת בלום.  כדרכם של  זקנים, הייתה
בגברת בלום חשדנות גדולה כלפי שינוי בכלל  וכלפי כל זר בפרט.
אולם, לאחר שעוזרת הבית הוותיקה שלה, סעידה, חדלה לעבוד לאחר
שנכנעה להפצרותיהם החוזרות והנשנות של שני בניה, לא נותרה לה
ברירה של ממש, אלא לחפש עוזרת חדשה.

בביקורה התלת-שבועי אצל ד"ר בירנבאום (מומחה למחלות פרקים)
קוננה גברת בלום באוזניו של הרופא על קשייה וצרותיה. "הנה רק
אתמול ניגפתי את האבק מעל הפוטלים בסלון, וכפר היום צריך לשאוף
את השטיח בהול, וכל כך כואף לי הגף שיש לי צפיטות קטנות כאלו
בכל הגוף...". ד"ר בירנבאום האזין לדבריה בחצי אוזן תוך שהוא
בודק את פרקי ידיה וחושב לעצמו בפעם המאה מדוע לא בחר להתמחות
בכירורגיה פלסטית, וקרוב לוודאי שהיה מתעשר מניתוחי הגדלת חזה
של דוגמניות חטובות ממילא, במקום למשש פרקים של זקנים רפוסים.
המילה "צפיטות" העירה אותו משרעפיו והוא הביט פתאום על גברת
בלום כרואה אותה בפעם הראשונה. "מה אמרת גברת בלום ?" שאל
אותה. "אמרתי שאני חייפת למצוא עוזרת בית חדשה כי אחרת אני לא
יודעת איך אני מחזיקה מעמד עם כל הלכלוכים, ואני כפר לא מה
שהייתי פעם, אתה יודייע". "כן, אני יודע" חשב לעצמו הד"ר ובחן
בחיוך מוסתר את גברת בלום. "את יודעת מה - למה שלא תקחי את
הטלפון של עוזרת הבית שלי, לודמילה? היא בחורה נחמדה ואמינה -
אשתי מאד מרוצה". "אני לא  יודעת" אמרה גברת בלום, "היא רוסיה?
כולם אומרים שעל הרוסיות האלו אי אפשר לסמוך בגרוש". "אל תדאגי
גברת בלום, היא בסדר גמור. וחוץ מזה היא מאוקראינה". "אה" אמרה
גברת בלום, בארשת אדנותית משהו. "נו טוף, תרשום לי בפקשה את
הטלפון, לא לא על הרצפט בפקשה".

כעבור דקות ספורות יצאה גברת בלום מהקליניקה בעוד ד"ר בירנבאום
יושב מול צג המחשב ומקליד את פרטי הטיפול. למעשה הוא מהרהר
בלודמילה - שסיפרה לו בפגישתם החשאית האחרונה בדירתה הקטנטונת
שבתחנה המרכזית , על תכניתה הסודית.  הרומן ביניהם התחיל כדרכם
של רומנים - במקרה.  

"יצחק - אני יוצאת היום לכל היום לסידורים עם רינה ודליה" החלה
להגיד אשתו בזמן שהוא ישב במטבחם המעוצב בגווני שמנת-אפרסק
וקרא את עיתון הבוקר. הוא אפילו לא חשב להרים את עיניו מהכותרת
הנוכחית שלו, בעוד הוא רוטן לעצמו "סידורים הא? שוב היא הולכת
לפוצץ כסף על שטויות, ואני הולך לשלם על זה". טוב, נו, זה לא
היה בדיוק נכון, כיוון שאשתו הייתה יורשת יחידה למפעל צינורות
משגשג, מה שהיה למעשה הסיבה העיקרית שבשלה נישא לה. אבל ד"ר
בירנבאום נהנה הנאה פרוורטית מסוימת מלרטון על בזבוז כספים -
זה נתן לו הרגשה שהוא עם היד על הדופק. "אתה שומע יצחק, אז
תיתן לה את הכסף ותגיד לה לנקות טוב טוב את הפנלים". "למי?"
שאל ד"ר בירנבאום בענווה תוך שהוא מעביר למדור הספורט. "אתה
פשוט לא מקשיב לי בכלל יצחק, לדבר אתך זה כמו לדבר לקיר! זאת
לודמילה - עוזרת הבית שלנו בעשרת החודשים האחרונים..." . "אה
טוב, אין בעיה" הפטיר ד"ר בירנבאום כלאחר יד, וביתק את קליפתה
של הביצה הרכה שהייתה מונחת לפניו על השולחן.

בערך בשעה אחת-עשרה, בזמן שד"ר בירנבאום היה עסוק בניסיון נואש
למצוא את הדופק של קשיש גרום, שנהג לפקוד את מרפאתו בקביעות
תוך שהוא מתאונן על מיחושים שונים בכל פעם, נשמע צלצול בפעמון
הבית. ד"ר בירנבאום חש הקלה מסוימת משהיה עליו להתנצל חפוזות
בפני הקשיש : "סליחה, מייד אשוב". בצעדים מהירים עלה הד"ר את
חמשת עשר המדרגות שהפרידו בין הקליניקה שלו לבין חדר הכניסה של
ביתו. פתאום עלה בו חשש פן מאחורי דלת הכניסה יפגוש את אשתו,
שאך לא מזמן יצאה את הבית. "מי שם?" שאל בטון מגשש ונענה לאחר
מספר שניות בקול עדין, שלא היה בשום פנים ואופן קולה הצרוד של
אשתו. "לודמילה" אמר הקול. הוא פתח את הדלת, ולפניו עמדה,
מבוישת מעט, בחורה צעירה. היא נראתה כבת עשרים וחמש, עם עיניים
ירוקות רחבות וחתוליות, משוכות מעט מטה בזוויות, שפתיים מלאות,
גוון פנים חיוור ובניגוד מפתיע למראה הכללי העדין - בעלת שיער
אדום לוהט, שהיה אסוף אותו זמן. "בבקשה", היה כל שאמר ונסוג
מעט לתוך הבית. "אני חייב לחזור לפציינט שמחכה לי למטה, אבל
תרגישי חופשי". בעודו יורד במדרגות, חשב לעצמו כי הבחורה
מזכירה לו מישהו, או מישהי. הוא לא יכול היה לשים את האצבע על
זה, ולמצוא את הזיכרון החמקמק. בעודו מנסה להיזכר, נכנס חזרה
למרפאה, שם, לצערו,  אותו קשיש עדיין היה יושב ורוטן לעצמו,
עקשן ומתמיד.

בשעה ארבע, לאחר שאחרון הפציינטים שלו טרק אחריו את דלת
הכניסה, קם ד"ר בירנבאום מכיסאו, קיפל את כיסוי הנייר שכיסה את
מיטת הבדיקות, כדרר אותו וניסה, כהרגלו, לקלוע אותו לפח בקצה
השני של החדר. כהרגלו, פספס. נאנח בתחושה של השלמה, אסף את
הנייר ושם אותו בפח. "נו, קארים עבדול ג'אבר כבר לא אהיה..."
מלמל לעצמו. הוא כיבה את המחשב, כיבה את האור ועלה לבית.
מופתע, כיוון שכבר הספיק לשכוח מקיומה,  הוא הבחין לפתע
בלודמילה, שהייתה כבר ככל הנראה גם היא בסיום יום עבודתה,
שוטפת את הכלים במטבח. מבולבל, חשב מה עליו לעשות עתה. מצד
אחד, כתמיד, הוא היה נבוך להיות במחיצת אנשים שנתנו לו שירות
בביתו. תמיד הרגיש קצת כמו פריץ, המעסיק צמיתים לביצוע העבודות
"השחורות" כגון ניקיון, גינון וכדומה. הוא ידע כמובן, שהאנשים
שהעסיק עבדו תמורת כסף, לו היו זקוקים, וכי לא היה בכך דבר רע.
עם זאת, כאדם שגדל בבית צנוע, בו תמיד נדרש לעזור בעבודות
הבית, ותמיד היה חסר כסף, הוא לא ידע בדיוק כיצד להתנהג במחיצת
אנשים אלו, שפלשו מדי שבוע לביתו. מצד שני, התחשק לו סנדוויץ'
טונה-מיונז-מלפפונחמוץ נואשות. לאחר התלבטות של שבריר שניה,
החליט לטובת הסנדוויץ'.  

הוא ניגש למקרר תוך שהוא מלמל "היי" מבויש, והוציא את צנצנת
המלפפונים החמוצים של דודה ברוריה, ומיונז. הוא פתח את הארון
העליון והוציא קופסת טונה בשמן ולבסוף פתח את ארגז הלחם והוציא
כיכר לחם. מתוך פרץ של סולידריות בין אנשים עובדים, וגם תחושה
מייסרת של אי-הכנסת אורחים, אמר, להפתעתו שלו "אולי תרצי איזה
סנדוויץ' ?". לודמילה, שעד אותו זמן רק השיבה "שלום" חפוז
לברכתו, סובבה את ראשה והסתכלה עליו במבט מופתע. היה ניכר עליה
שהיא מתלבטת מה לענות, חוככת בין הרצון לסיים וללכת סוף-סוף
הביתה (גם כן בית, סתם דירה קטנה וחשוכה בתחנה המרכזית הישנה),
ובין אותות המצוקה ששיגרה קיבתה. "או-קיי", נכנעה אחרי מאבק
קצרצר. בעודו מכין את הסנדוויצ'ים, היא סיימה לשטוף את הכלים,
ניגבה את ידיה במגבת והתיישבה מבוישת בכיסא שליד שולחן המטבח.


בהתחלה, הם אכלו בשתיקה, לא יודעים מה להגיד אחד לשני. פתאום,
אמר ד"ר בירנבאום  "את מזכירה לי מישהי, את יודעת?". לודמילה
חייכה חיוך קטן, ואמרה "כן, לפעמים אומרים לי זה, זה בגלל
עיניים". "למה את מתכוונת?" שאל הד"ר. "נו, יש ציור זה, של
מאטיס - אישה עם עיניים ירוק". ד"ר בירנבאום קישר מייד. פעם
כשהיה צעיר יותר, לפני הפצעתה של גברת בירנבאום בחייו, היו לו
שאיפות כמוסות להיות מבקר אמנות. הוא היה מבלה שעות בספריית
בית אריאלה, נובר בספרי אמנות ומנסה ללמוד ולצבור ידע, כזה שלא
היה בשום פנים ואופן יכול לקלוט מהוריו בבית. הם היו פועלי
צווארון כחול, פרולטריון במלוא מובן המילה. עוד בפולניה הם היו
עובדים פשוטים... הוא הסתכל עליה שוב, הפעם במבט מפוכח יותר.
"כן, נכון יש משהו. איך את מכירה את הציור הזה?". בשעה שלאחר
מכן, לודמילה סיפרה לו מקצת מסיפור חייה, סיפור שבעצם כבר קרא
ושמע את דומיו פעמים רבות בארץ של מהגרים כמו ישראל.  היא למדה
באוקראינה בביה"ס לאומנויות הבמה, הוריה נפטרו, היא נותרה
בחוסר כל ונאלצה לנטוש את הלימודים. לאחר מכן החליטה, בעצת
חברה, לנסוע לארץ ולהרוויח קצת כסף. הם דיברו ודיברו ולפתע היא
הסתכלה בשעון שעל הקיר ואמרה, "סליחה ד"ר, נורא מאוחר, ומחר
אני עובד כבר בשש". ד"ר בירנבאום הנהן בהבנה. "כמובן, כמובן".


בשבועות שלאחר מכן, הם הפכו את זה למנהג, נפגשים אחרי "העבודה"
ומדברים. הם דיברו על אמנות ועל תיאטרון ועל אוקראינה ועל
ישראל.  ד"ר בירנבאום גילה שהוא נהנה לדבר אתה, יותר מעם כל
אדם אחר. אתה היה יכול להיות יצחק בירנבאום האמיתי (או איזאק
כפי שקראה לו), האינטלקטואל, שוחר האמנות. לא הד"ר המשעמם
שכולם נזכרו בו רק כשלא הרגישו טוב... בפעם הראשונה כשהתנשקו,
זה הרגיש כל כך נפלא וטבעי. הוא לא זכר בכלל מתי הייתה הפעם
האחרונה...

מכאן והילך, הוא הרגיש שזה מסוכן מדי לנהל את הרומן בבית. אשתו
הייתה ייקית אמיתית במוצאה וקלפטע לא קטנה בזכות עצמה. אם לא
יישר את הכריות אחרי שישב על הספה, היא הייתה נוזפת בו. אם
הכניס בטעות את היוגורטים למדף הלא-נכון במקרר - מהומה שלמה.
לא, הוא בהחלט לא רצה לקחת את הסיכון הזה. הם החלו להיפגש
בדירתה הקטנה של לודמילה, בתירוץ שהוא "הולך לעשות קניות
בשוק". הוא היה מזמין משלוח לדירתה מהסופר, ובינתיים היה עושה
חיים.

אחר צהרים אחד, בנינוחות של אחרי סקס, דיברו על חלומות ילדות.
ד"ר בירנבאום סיפר לה על חלומו להיות מבקר אמנות ובתמורה סיפרה
לו על חלומה להיות שחקנית. "שחקנית תיאטרון?" שאל. "לא,
בסינמה" אמרה "כמו ג'וליה רוברטס או מישל פייפר". הוא חייך
ברוך ואמר, "יופי של חלום, באמת היית יכולה להיות נהדרת.".
פניה החיוורות הרצינו לפתע והיא אמרה "אתה לא מבין איזאק, זה
חלום אני רוצה להיות באמת, זה לא בצחוק". כששאל אותה למה היא
מתכוונת, סיפרה לו כי התכנית שלה היא להרוויח מספיק כסף לכרטיס
טיסה להוליווד ולכמה חודשי מחייה שם, ולנסוע לנסות את מזלה
כשחקנית. הוא ליטף אותה ואמר "את צעירה לודה" (ככה כינה אותה
בפרטיות) "תעשי מה שאת חושבת". אבל בין דיבורים למעשים יש תהום
שלמה, והוא לא האמין שהיא אי-פעם תחצה אותה. וחוץ מזה, מי ירצה
שחקנית קולנוע, אמנם יפה אך עם מבטא אוקראיני כבד? הוא דמיין
אותה אומרת "tomorrow is anozer day" וצחקק. רגע -מה עם
שוורצנגר?  - אה כן, הוא אוסטרי, וחוץ מזה הוא לא אומר יותר
מדי...

ד"ר בירנבאום היה אמנם זהיר, אבל יום אחד הוא פישל. הוא חזר
הביתה לאחר אחה"צ מענג עם לודמילה, החנה את המכונית בחניה
והוציא את שקיות הקניות מהבאגאז'. הוא עלה הביתה, שם את השקיות
במטבח על השולחן, והתכוון לפרוק אותן מהר לפני שאשתו תבוא
ותדחוף את האף שלה עמוק מדי. לפתע, הרגיש התכווצות מייסרת
באזור הקיבה.  "אוי לא", חשב. "ידעתי שהטוסטים עם הכבד קצוץ
והבצל היו טעות", ורץ כחץ מקשת לבית הכסא. בעודו מתאמץ ופורק
את החטאים הקטנים של היום, הוא שמע את צעדיה של אשתו יורדת
למטבח. לשווא ניסה לזרז את התהליך. לעולם אל תזלזל בכבד קצוץ.
מזיע ומודאג סיים סוף-סוף, אחרי מה שנדמה לו כנצח, את מלאכתו.
הוא שטף פנים וניסה לשוות לעצמו מראה רגוע. מן המראה השתקף לו
יצור ממושקף אדום פנים ונוטף זיעה. "אח, לעזאזאל, שתישרף, מה
כבר יכול לקרות" ניסה לעודד את עצמו. הוא ירד למטבח רק כדי
לגלות את אשתו עומדת, רועדת מעצבים ובידה,  אבוי , החשבון
מהסופר. "מה זה צריך להיות יצחק, אה? הסופר בתחנה המרכזית זה
השוק שלך? מה חשבת, שאני לא אעלה עליך ועל הזנזונת הקטנה שלך?
מותק, את ציפי זליקוביץ' לא מקרקסים כל כך בקלות!". אכלתי
אותה, חשב הד"ר, היא משתמשת בשם הנעורים שלה, וזה סימן גרוע.
"חבל שאבא שלי, עליו השלום,  לא בחיים, יבבה, הוא כבר היה מראה
לך מה זה...".

משם, כבר לא הייתה לו ברירה של ממש. הוא אהב את לודמילה ואת
הזמן שבילו ביחד, אבל אשתו הבהירה היטב, וגם זה לאחר התרפסויות
רבות ומגוונות מצדו, "או היא או הכסף". בגיל חמישים להתחיל הכל
מחדש היה מפחיד מדי עבורו. הוא לא סבל את ציפי, אבל מצד שני,
הוא כבר היה רגיל אליה, והכל היה כל כך נוח... לודמילה מצידה,
קיבלה את זה באצילות. היא בכתה בכי חרישי, חיבקה אותו ואמרה
"איזאק, אני תמיד אוהב אותך, אפילו בהוליווד". לפחות יש לה
חלום להיאחז בו, התנחם. הוא קנה לה כמתנת פרידה רפרודוקציה של
"הנערה עם העיניים הירוקות" בתחנה המרכזית, והיה מרוצה מעצמו,
יחסית לסיטואציה, כמובן. יותר לא ראה אותה.

ד"ר בירנבאום שילח לדרכה את גברת בלום. היום היא פשוט הייתה
בלתי נסבלת. פשוט מדהים כמה תיאורים של מיחושים אדם יכול
ליצור. כמה חבל שמקצועו היה להקשיב להם... הוא קיפל את כיסוי
הנייר שכיסה את מיטת הבדיקות, כדרר אותו וניסה, שוב, לקלוע
אותו לפח בקצה השני של החדר. להפתעתו, הוא קלע בול. מרוצה
מעצמו, הוא כיבה את המחשב, כיבה את האור ויצא לחדר ההמתנה. שוב
פוגרום, נאנח, מסתכל על חדר ההמתנה. תמונות השמן הכהות שאפילו
הוא כבר לא הצליח להבין מה מצויר שם (מתנה מפציינט) היו נטויות
קצת. הכיסאות הלא תואמים, ירושה ושאריות מסטים שונים וכעורים
כל אחד בדרכו שלו, ניצבו מפוזרים בזויות עקומות כשיניים לא
מיושרות. על השולחן המרכזי, יצירת מופת יחידה מסוגה של חוסר
טעם, בתחום משטחי הזכוכית החומה-צהובה עם בועות ובסיס עץ חום
כהה (הקליינטורה תמיד התלהבה ממנו), היו מפוזרים עשרות עיתוני
"לאשה", "את", ואף מגזין לסריגה שמישהי השאירה. במהירות יישר
את הכיסאות בצמוד לקיר, הסיט את התמונות למקומן, והחל לסגור את
המגזינים ולערום אותם. לפתע, קלט באחד מהם איזשהו נצנוץ אדום
מוכר. הוא הרים אותו והסתכל בתמונה הגדולה. מדור הקולנוע של
"לאשה" היה גאה לספר על הסרט החדש והמדהים "האלמנט החמישי".
ברוס וויליס משחק בסרט שביים לוק בסון. אבל ד"ר בירנבאום רק
בהה כלא מאמין בתמונה. לובשת מספר מצומצם של מה שנראה
כתחבושות, ובשיער אדום פרוע, חייכה אליו לודמילה מן התמונה.
מתחת לתמונה היה כתוב: "השחקנית-דוגמנית האוקראינית המבטיחה
מילה ג'ובוביץ' מככבת בלהיט התורן של הוליווד".