עזובה בתוך עצמה
חיה וניזונה מבדידותה
חיה בבית ריק
ריק מרגשות ותשוקות
ריק מהרוח השוכנת בלב כל אדם.
היא אינה מודעת לאומללותה
שכן האהבה בה בגדה
ואינה שוכנת עוד בקירבה.
היא הירח בחצות
התן הבודד בערבות
לא יודעת או אולי מתעלמת
מבדידותה העצומה כחלל.
חלל בתוך האינסוף, המשווע למצוא
פיסת חיים בשבילו.
חלל בביטנה, במוחה, בנפשה
המבקש להתמלא ללא ידיעתה.
העלטה עליה נופלת
שכובה במיטתה הקרה
כעלה שנותק מביתו
שנקרע בכח האימה
אל חיים אחרים, קרים ובלתי אפשריים
אינם מובנים...
וכעת, מונח העלה בקור המקפיא
כנפש עזובה בחלל האינסופי
הנוטה ליפול ואינו יכול
הממאן להבין את משמעות החיים, הכח והעוצמה,
חי בבדידות מתמדת בקור ועל רצפה קשה.
אהבה לה אין, אבודה בחלל האינסופי.
השטן מלמעלה בשליטתו על העולם והדממה
לוקח אותה בזרועות שחורות של עלטה.
היא אינה מתנגדת
כי אינה מבינה את פשר המוות.
סגורה ומסוגרת לבדה עם השטן
בעולמה השקט והקטן.
אדם אינו רואה
אדם אינו שומע.
זעקתה נחנקת ואינה יוצאת לאויר העולם
היא אבודה באינסוף
היא לעולם לא תשוחרר.