[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







אריה חורשי
/
המהר''ל שליט החלומות

הדבר שאירע לקיסר נשאר כעד היום בגדר תעלומה ,האם היה זה חלום
או שמא במציאות. דבר אחד ברור, שהאירוע קשור קשר צמוד עם
פעולותיו של המהר"ל למען הקהילה היהודית. רודולף השני, שליט
הקיסרות הרומית הקדושה, קיסר הונגריה ובוהמיה היה איש משכיל
ובאופן מיוחד התעניין במדעי הטבע  ואלכימיה. היה לו אוסף
אומנותי  גדול, שבו התגאה, אך בתור קיסר, ששלט בימים כה
סוערים, היה לא יעיל. הוא התרחק מכל הקשרים עם בני אדם, שגרירי
מדינות זרות, יועצים פוליטיים ואף מאנשי החצר. הוא סבל ממצבי
דיכאון, שגברו מיום ליום. שלושה אנשים שהקיסר עקב התעניינותו
שוחח אתם היו הפיסיקאי קפלר, האסטרונום טיכו ברהה והבקי ברזי
הקבלה  וגם החידושים במדעי הטבע -המהר"ל מפראג.
לא רק מאנשים, שעקב תפקידו צריך היה להיפגש התרחק הקיסר. במשך
כל ימי חייו לא נשא אישה. כך מעידים ההיסטוריונים ואף
האנציקלופדיה העברית. אי לכך בסיפורי האגדה העממית ובפר יהודית
לא יתכן קיסר בלי קיסרית, מלך בלי מלכה ואפילו נוסף למלכה
הרמון ענקי כמו למלך אחשורוש.
כך על פי האגדה הייתה לקיסר רודולף קיסרית, ילידת וינה,
שהשתעממה בארמון, שבו התגוררה. היא התגעגעה לנשפי מחול
המפוארים, בהם נפגשו כל מי ומי של וינה, אבירים עם אותות
הצטיינות, אצילים, פרשים הונגריים, שהקסימו את הגבירות
בריקודיהם. היא בזה לריקודי העם של פשוטי העם, שסובבו במעגל
אין סופי  בשדות ,כשהגרים מקפצים כמו תיישים. שיריהם הרעשניים
היו לא מובנים לה בגלל אי הבנת הלשון הצ'כית. אך יותר מכל
התושבים שנאה אף את המראה של גברים לבושים  שחור, לא מגולחים
ומדברים לשון המזכירה את האוסטרית, אך מעוותת ומעורבת במלים
צועניות, כלל לא מובנות.
"אלה הם, גבירתי הנעלה, היהודים המקלקלים את האוזן בז'רגון
הצועני , שונאים אותנו בגלל דתנו הנאורה  ודבקים לדת המכחישה
את ישו וקרובה מאוד לדת של הטורקים. אגב מכאן קירבתם הרוחנית
לטורקיה ואף חלומם, שאי פעם הפגנים הטורקיים, המפיצים את דתם
בכוח החרב, ישתלטו על הונגריה. לא אתפלא, אם הם מרגלים למען
טורקיה ומוסרים להם, היכן נקודות תורפה שלנו, שאפשר להתקיף."
"ובעלי אינו יודע על קיום מחתרת זאת? משטרה? שירותי ביטחון?"
התפלאה הקיסרית.
"הוד מעלתו? הוא מבטל את כל דו"חות על חתירתם נגד המדינה ומה
עוד?  מתוך אנשים מעטים, שאתם הוא  מרבה לשוחח, זהו דווקא, ראש
המחתרת ואולי אפילו המרגל הראשי, שקוראים לו מהר"ל!",
"שם מוזר לאזרח בוהמי", ציינה הקיסרית.
"זה לא שמו. זהו  כינוי כבוד, שצוענים אלה מכנים אותו.שמו
האמיתי הוא רבי יהודה ליווא בר' בצלאל.."
"כמו שייכים ערביים!" קראה בזוועה הקיסרית
"נכון, אבל העם המעריץ אותו אינו מסתפק בשם המשפחה, אלא קורא
לו : מורנו, הרבי  ליוא."
"ומה צריך אותו הקיסר? האם הוא רוצה ללמוד ממנו את האמונות
התפלות?"
"תועילי, הוד מעלתך, שאסביר לך מה העניין", התערב לשיחה שר
המשטרה, פון גרינוולד. הצרה היא, שהוד מלכותו שקוע יותר מדי
בצפייה לטלסקופ ואמרה העממית קובעת, שבני אדם שנהירות להם דרכי
הכוכבים, אינם מכירים אפילו את הדרכים העוברות ליד ביתם. הקיסר
בלי כל ספק בקי בדרכי הכוכבים, אבל  הוא לצערי הרב אינו
מתעניין מה נעשה סביבו..מלחמות, חתירות פלישה, עסקי ריגול למען
אויבינו. נזכר כאן שמו של  רב מרגלים הממריד את בני עדתו והנה
הוא  דווקא נערץ על ידי הוד  הקיסר, המסרב להאמין לדו"חות
האמינים של אנשינו."
"אין כל ספק, שהפיתרון היחידי הוא לשים קץ לחתירה זאת הוא
להגלות אותם, להחרים את רכושם, אחרי הכל הם עבדי הקיסר, כמו
בכל המדינות ואת הרב המכשף הזה לתלות על העץ הגבוה ביותר."
"לומר את האמת, אף אני אינני מסוגלת לסבול את קרבת הצוענים
האלה, המשחירים את כל הנוף", קראה הקיסרית ובפרט את הרב הזה
הנוראי עם הזקן." קראה הקיסרית, "תהיו
בטוחים שכל דבריך הנבונים אעביר עוג הערב לקיסר ואשפיע עליו,
שיפעל ברוחנו."
עוד באותו הערב, מיד אחרי שסיימו לשתות את כוס  היין האחרונה,
לבריאות, פתחה הקיסרית:
"הבט רודי, מי כמוני מעריצה את  אוצר ידיעותיך, את בקיאותך
בדברי אומנות, אבל במקרה שוחחתי היום עם יועצי המדינה, שהעמידו
אותי על סכנת המצב, המתדרדר מיום ליום.  הירבה בפרטים השר
לביטחון המדינה, שגילה רשת מחתרתית, העוסקת בריגול למען
האויבים. אלה הם  הצוענים, המתקראים 'יהודים' שיושבים לביטחה
בכל מדינות מלכותך, נהנים מיחסך האוהד אליהם ובפרט  למנהיגם
המכשף האיום, שיצר מפלצת, שהעיזה להתנפל על בני דתך. הם בעצמם
עוסקים בריגול למען הטורקים, שברצונם לפלוש למדינתך. זוהי תודה
שלהם על יחסך הטוב אליהם. על כן מסכימה אני עם דעתם, שכדי
לפתור את הבעיה המסוכנת, עליך לגזור עליהם כלייה."
"אהה. לא ידעתי שהקיסרית, כמו תוכי המעביר את דברי  פון
גרינוולד, צורר היהודים הידוע, שמוכן המקום לטעום נקניק טעים
ולשתות יין בורגונדי, לטעום  בשר יהודי ובפרט את בשרו של הרב
הנכבד. האם לא אמר לך שעל ידי גירוש יוכל להחרים את כל רכושם
של היהודים ולהוריד לכיסו חלק ממנו?
"אם אינך רוצה לגרש את כל היהודים, תתחיל קודם ברב, שיש נגדו
הוכחות, שהוא מרגל."
"הוכחות? אילו הוכחות?"
"הוא לא גילה מסודות המדינה. די שהוא קבע שהרב, הידיד שלך, הוא
מרגל, מרגל אתה שומע!!"
"בשם אלוהים, אל תרימי את קולך, פן ישמע את דבריך. לידיעתך
הרב, שעשה את הגולם המתהלך ועובד רק על סמך   השם המסתורי,
מסוגל  עתה להימצא בחדרנו, בלתי נראה ולשמוע כל מלה שתגידי
נגדו."
"ממש מצחיק. הקיסר הגדול השולט על הונגריה ובוהמיה, שלרשותו
צבא רב ושומרי ראש מסביב, מתירא מפני רב עם זקן שחור."
כל מי שהכיר את הקיסרית, ידע, שהיא לא תכנע ותשיג את שלה. ערב
ערב היתה מפצירה בו בדברי חנף, מרימה את קולה וכל שיחה נגמרת
ב:"גרש את היהודים! שים קץ לחתירות הרב!"
ןהקיסר בשלו:
"היהודים הם  אזרחים נאמנים למדינתי. כל  הגזירות  המכאיבות
ביותר, שהשרים שלי מטילים עליהם הם ממלאים והעיקר עוד לפני
התאריך מביאים לי את המסים שהטלתי."
ןכשהקיסרית ניסתה להתווכח אתו ולטעון, קרא עליה בכעס, שהתעורר
בו:
אל תדברי אלי יותר על עניין זה. אני אוסר עליך לדבר על נושא
זה!"
הקיסרית שחשה, שהקיסר עומד על סף התקפה, ענתה לו בקול שקט:
"מעתה אשמע בקולך. לעולם עוד לא אדבר אתך על נושא כאוב זה, אלא
אפעל."
למוחרת, כשהקיסר, כרגיל  היה עסוק בחדר התצפית,  קראה לכל
השרים ואנשי החצר, שהשקפותיהם היו ידועות לה לאולם המפגשים
ודרשה מכל אחד תחבולה, איך לשים קץ לעם השנוא? מיד קם צורר
היהודים, הוא השר גרינוולד ופנה אל הקיסרית"
"גבירתי הנכבדה והנעלה מכל הנשים , אם טוב בעיניך, רצוי שהדבר
שעליו נדבר, לא יהיה פומבי. אנשי החצר, משרתים, מגישי משקאות
מסתובבים באולם הזה ולא כדאי, שיראו את הקיסרית מעורבת
בעניינים סודיים והקיסר בעצמו נעדר. לפי כך
מציע אני, שכולנו נתפזר, גבירתי תפרוש לחדריה בארמון ואילו
אתכם אני מזמין ללשכתי, שבה  איש לא יפריע לנו, אם לא אקרא לו
בפעמון."
כולם הסכימו עם השר. הקיסרית פרשה לחדריה ואילו הגברים מיהרו
ללשכתו של שר המשטרה. עתה התחילה תחרות בין השרים, יועצים,
אנשי סוד, מי ימציא גזירה יותר מכאיבה נגד היהודים , שונאי  דת
של הקיסרות הרומית  ומרגלים לטובת האויבים הטורקיים. האשמה
האחרונה נקבעה  כאילו על סמך חקירה מדוקדקת מטעם ועדת השרים
והעונש המזערי לקבוצת אנשים כה גדולה היה גירוש מכל ארצות,
שבהן הקיסר שולט. ועדת השרים מציעה, שמיום הכרזתו של המנשר, על
כל בני אדם, המתקראים "יהודים" לעזוב את בתיהם כשהמפתחות בתוך
מנעול הדלת.
"חדרי הדירה צריכים להיות נקיים והמיטות מסודרות, כאילו בעל
נבית יצא לטיול קצר", הציע שר אחד.
"אסור למגורש לטול אתו כל דברי ערך עשויים מזהב או כסף או אף
דברי אמנות
(זה ירצה את הקיסר, אספן דברי אומנות).מותר להם לקחת אתם  בגד
אחד נוסף ובכלל  חבילה אחת, שבן אדם מסוגל לשאת לבדו, בלי
שימוש בבהמה", הוסיף אחר.
"מכאן ברור, שהגולים ישתמשו ברגליהם, כמו כל יוצאים לגלות
ונאסר עליהם לנסוע במרכבה או לרכב על סוס, פרד או אף חמור",
הוסיף שר אחר את פירושו.
לגבי ראש המרגלים המכונה בפי אנשי מחתרת 'מהר"ל', הסכימו כולם,
שהוא יורד לתוך בור עמוק ושם יבלה את חייו בין עקרבים ונחשים
עד סוף ימי חייו.
לפנות ערב הגיש שליח מיוחד לקיסרית מגילה, חתומה על ידי ועדת
השרים וקשורה בסרט כחול, צבע החביב על הקיסרית.
לאחר שקראה הקיסרית את תוכן המגילה, מיהרה לחדרו של הקיסר
וביקשה ממנו שיאשר בטבעתו את כל הגזירות, שגזרו על היהודים
שריו הנאמנים  והדואגים לקיסר.
השעה הייתה כבר מאוחרת והקיסר, לבוש כותונת לילה צחורה וחבוש
כובע שינה, ענה לה תוך פיהוק:
"השעה מאוחרת ועז רצוני לישון. תשאירי את המגילה בחדרי ובבוקר,
כשאקום,
אחתום עליה בטבעתי."
שמחה הקיסרית וליתר ביטחון הניחה את המגילה מתחת לכר, שעליו
הניח את ראשו ופרשה לחדרה. הקיסר העיף נרדם מיד ולפתע הוא על
סוסו ויוצא בראש צבאו למלחמה נגד  האויב המושבע. לא עבר זמן רב
וצבאו הוכה מכה ניצחת על ידי
חיילי האויב, הוא  בעצמו נשבה והובא לפני המלך השנוא, שציווה
להשליך אותו לבור עמוק, עד שבני עמו לא ישלמו את הכופר  
הגבוה, שדרש.
אין זאת, כי זהו חלום ומיד אתעורר, חשב הקיסר, הכלוא בבור.
כאילו, כדי לעזור לו להתעורר, דקדק אותו מישהו באפו. הוא רצה
לדחוף את היד שדקדקה אותו וידו נתקלה במשהו ארוך ודק, שעם
הנגיעה השמיע  ציוץ. ריבונו של העולם, הרי זה עכבר. איך הגיע
עכבר לחדר שינה שלי? סלקו את השרץ! שומרי ראשי לכאן! יש כאן
עכבר!"
"מה צעקות אלה, סבא? איזה שרץ על ראשך?" ענה לו קול לא מוכר,
"אם עוד פעם תעיז לצרוח באמצע הלילה ולהאיר אותי, אעניש אותך
ולא  אביא לך את ארוחת בוקר. איך אתה לא מתבייש להעיר אותי
באמצע הלילה, אסיר כה ותיק, הנבהל פתאום מפני עכבר, כמו
הגבירות הרמות, עולות על כורסאות למראה עכבר."
"תהיה מה שתהיה, אלמוני השומר עלי. האם תוכל להגיד לי כמה זמן
אני נמצא
כאן?"
"כאשר הביאו אותך, הייתי עדיין צעיר ואם אינני טועה, יושב אתה
כאן ארבע עשרה שנה."
"ארבע עשרה שנה? ואיש מאנשי חצר שלי, הגזבר לא פדה אותי?
והמלכה? מה עשתה?"
"המלכה? אתה מתכוון לאשתו של  גרינוולד?  . היא זקנה כמוך
ומבלה את ימיה בטירתה בהונגריה."
"אז כולם שכחו אותי?"
"כנראה. ועכשיו שכב בפינתך ואל תטריד אותי יותר ושכח  את אלה
שמסתובבים שם למעלה."

המשפט האחרון  עורר את תשומת לבו של האסיר. לראשונה הביט לתקרה
וראה מעל ראשו אשנב  מסורג, שדרכו נראו נעליים מתהלכות מעל
האשנב ולפעמים אף קצה שמלה ארוכה.עתה התבונן בקיר שמעליו נמצא
האשנב ומיד מצא חתיכות טיט המתקלפות ולבנים שלא היו מודבקות
ובקלות אפשר היה להוציא אותן מתוך הקיר.בעזרת ידית הכף, ששימשה
אותו בזמן האוכל, גרד את הטיט, הסיר סביב ללבנה והצליח להוציא
אחת בגובה החזה.הוא הרחיב את השטח, עד שיכול היה להכניס לתוך
השקע את שתי רגליו. הוא לעולם לא היה מתעמל, אך הצורך הפך אותו
ללוליין, אשר אחרי שהכניס את רגליו לתוך השקע, התרומם, כשהוא
אוחז  בכל בליטה , שיצרה לבנה ובשקע, שיצר טיט המתקלף.
עתה הורחב שדה ראיה שלו והוא היה מסוגל לראות אנשים, שעברו
קרוב לצוהר.בוקר אחד, כאשר צמוד לקיר, כמו לטאה עקב אחרי בני
אדם העוברים לידו,  גילה לפתע אישה, לבושה שמלה שחורה ארוכה
ונעליים גדולות. היא הזכירה לו איזשהי אישה, שפעם הציגו אותה
לפניו, באיזשהו אירוע. לפתע נזכר ובטרם התרחקה האישה מהצוהר,
קרא בקול מיואש, כטובע במים:
"רבנית! רבנית!  מהר"ל! הצילי אותי!"
האישה נעמדה במקום, הביטה בפליאה מסביב וכאשר לא ראתה אף איש
קראה:
"ריבונו של עולם! האם השתגעתי? אבל אני בטוחה ששמעתי קול,
הקורא אותי."
"לא השתגעת, כבוד הרבנית. אני קראתי לך, ממעמקים קראתי, כפי
שכתוב בספר הקדוש. אנא התכופפי ותגלי אותי קרוב לסורג."
הרבנית ניגשה לסורג והתכופפה, התבוננה בו ארוכות ואחר כך
אמרה:
"האם אני צריכה להכיר אותך? אינני חושבת שאי פעם ראיתי אותך.
אתה מזכיר לי יותר פרא אדם, מאשר מכיר כלשהו."
"איך לא תכירי אותי? נפגשנו, כשבעלך הציג את הגולם. אני הוא
הקיסר רודוף השני, שהפסיד במלחמה ונאסרתי על ידי המלך החדש.
ארבע עשרה שנה אני.."
"רגע, רגע. הפנים יכולים להשתנות הכלא, אבל את קולך אני בהחלט
מזהה ואם אתה אומר לי, אני מאמינה לך. אמנם אנשים אמרו, שאתה
נהרגת מזמן ולא נשאר ממך שריד."
"אבל אני חי וסובל. האם יש באפשרותך להגיש לי עזרה או אפילו
לשחרר אותי?"
"נדמה לי, הוד מלכותו, שאוכל, אבל לא  ביום, כשמאות אנשים
מסתובבים וכל מעשה יעורר את תשומת לבם. בלילה אבוא ונראה מה
אפשר לעשות למענך. אתה בינתיים נסה להוריד  כל חתיכת טיט,
שסביב לסורג, שנראה לי מעורער.."
אותו הלילה ציפה האסיר בחוסר סבלנות לכל רחש בסביבת הצוהר.
לפתע שמע  מרכבה מתקרבת. מרכבה המביאה מתים לקבורה ורתומה לשני
סוסים שחורים.הימצאות מרכבה כזאת על יד בית הסוהר לא הייתה
מפליאה אף עובר שב מקרי. אסירים מתים והנוהג הוא שקוברים אותם
בלילה. מתוך המרכבה יצאו שני גברתנים ואשה, שפקדה עליהם:
"מה אתם מחכים? קשרו  את החבל לסורג ומשכו!"  
כעבור דקה הוצא הסורג ושוב נשמעה הפקודה של האישה, קולה של
הרבנית:
"הורידו מהר את החבל  עם החגורה לתוך הבור! הי, אתה למטה
(באופן מיוחד לא הזכירה, מיהו האסיר) חגור את החגורה ותתן לנו
סימן!"
כאשר חגר האסיר את החגורה, ניענע בחבל ומיד נמשך למעלה. שני
הגברים דחפו אותו למרכבה, האיש נכנסה אחריו ואילו שני הגברים
עלו על הדוכן ופתחו בנסיעה איטית, למען כבוד למת. אבל כאשר
התרחקה מהמקום ועלתה על שביל ביער, פתחה בדהירה עד שנראו הבתים
הראשונים של פראג. הם עברו את הגשר מעל הנהר והתקרבו לביתו של
מהר"ל. כאן יצא הרבי מביתו ,הגיש את ידו לאסיר הנכבד ואחר כך
לאשתו וציווה על 'קברנים' לשוב הביתה.
הם נכנסו לחדרו של הרבי ורק עכשיו יכול היה המהר"ל לראות את
פני האסיר:
"אוי ואוי לעיני, שרואות במצב כזה את הוד מלכותו."
מתוך הארון הוציא שני זוגות מספריים, מהסוג שהחייט משתמש בהם,
מסר זוג אחד לאשתו וניגש מיד למלאכה. תחילה כרת בלי רחמים את
תלתליו הארוכים והלבנים, חדר לתוך הסבך, שכיסה את פניו ואחר כך
קרא לשמש המסור שלו, שבשעת הצורך שימש לו גלב.
"החלק את פניו, שלא יישאר סימן של שערות" ציווה עליו.
    "אני רואה שעיקר הגז עשית כבר רבי. לפי הכמות על השולחן,
היה מי חושב,
    שגזזת עדר כבשים."
"צדקת. מקומו של הגז אינו על השולחן."
הוא נכנס למטבח והביא ממנו שתי קערות לבנות, שהניח יל השולחן.
הוא אסף בסבלנות את כל השערות הלבנות ומסובכות ומילא בהם את
הקערה.
"ולשם מה הקערה השנייה?"
"גם היא  תשמור על הניקיון". הוא הצביע על הרבנית, שישבה על
שרפרף נמוך וגזזה בחריצות את הציפורניים הארוכות, צהובות
ומעוקלות, כשל חיה.

   "אנא, תואילי בטובך, לאסוף את כל הציפורניים לתוך הקערה
הזאת".
כאשר סיים הגלב את מלאכתו ומתוך המסווה של האסיר נראו פני
הקיסר, צבט לפתע המהר"ל את  הקיסר והוא התעורר במיטתו, בחדר
השינה שלו. המשרת האישי שלו פתח מיד את כל התריסים וקרני שמש
עליזים הציפו את פני המלך המתעורר. הוא קפץ מיד מהמיטה, שמח
להיפטר מהחלום המוזר והמפחיד.
"שטויות! חלום נורא, אבל בסופו של דבר, רק חלום. קפלר היה
מסביר, שאם בן אדם ממלא את קיבתו לפני השינה, הוא חולם חלומות
כבדים ואמש באמת הגזמתי באכילה, סבר.
אבל כאשר ניגש לשולחן שלו, נרעדו לפתע ברכיו, הוא החוויר
וגמגם:
"אלי שבשמים! שמא באמת  אירע לי כל זה ואני  בטיפשותי חשבתי,
שזה היה חלום."
על השולחן שלו כאילו הביטו אליו בלעג, היו מונחות שתי קערות
לבנות. באחת הייתה מונחת ערמה גדולה וצפופה של  שערות האסיר
הלבנות וסבוכות ובשנייה ציפורניים מכוערות, ארוכות, מעוקלות
וצהובות.
"מהר"ל! רק הוא יוכל להסביר לי, החלמתי חלום או שמא באמת עברו
עלי שנים ארוכות בתוך הבור והרבנית הוציאה אותי והמהר"ל.."
הוא שלח מיד אחד מאנשי החצר הנכבדים להביא את המהר"ל. כאשר
נכנס הרב לחדרו, סגר הקיסר את הדלת וסיפר לרב, כמו ילד לאביו
את תוכן החלום הנורא ואחר כך  הצביע על הקערות המונחות על
שולחנו:
"זוכר אני רבי, כאילו קרה זה במציאות, שאתה גזזת את שערותי, אך
אינני מעלה על דעתי, שאתה באת בלילה לארמון, עברת את כל
המשמרות ובפרט שני השומרים הישנים סמוך לדלתי והכנסת לכאן את
קערות אלה, שהיו בביתך."
"בטרם סיפרת לי  על חלומך", ענה לו הרבי, "לא ידעתי, מה שאירע
לך בחלום או במציאות, אך חלום זה שהוא ספק חלום וספק מציאות
הוא בלי כל ספק אזהרה ברורה מהשמים, שעליך לשנות את מעשיך, כדי
שהחלום לא יהפוך למציאות.
ולמה חלמת? אני בטוח שעל מיטתך, שישנת, נמצא דבר מה טמא,
מכוער, שהשפיע על טיב חלומך."
"על מיטתי?"
ניגש הקיסר למיטתו והנה מתחת לכר, שעליו הניח את ראשו  ביצבצה
מגילה, קשורה בסרט. נזכר הקיסר בבקשת המלכה בערב והבטחתו
שלמוחרת יחתום על המגילה. פתח את המגילה והחל לקרוא את תוכנה.
עיניו הצטמצמו לרצוע צרה וצהובה, כשל חיה, פניו החיוורים התכסו
קמטי זעם, שלא היה באפשרותו להשתלט עליו. הוא קרע את המגילה
לגזרים קטנים ודרס אותם, כמו שרץ מתועב.
"עתה  הבינותי את החלום!" צעק בקול לא משלו, "לא ארבע עשרה
שנים הגיעו לי לשבת בתוך הבור החשוך, אלא כל חיי, לו חתמתי על
המגילה הרשעית הזאת, שעליה חתמו כל השרים שלי ובעיקר חולה שנאה
ליהודים, השר  גרינוולד!"
הוא צילצל בפעמון כסף וכאשר נכנס שליחו האישי, ציווה עליו:
"תאמר למלכה, שהקיסר ציווה עליה, להיכנס לחדרו, אבל מיד!"
כאשר באה בריצה המלכה וחיוך אושר על פניה, קראה:
"האם חתמת כבר על המגילה ובגלל זה קראת לי? ידעתי, שתסכים
אתנו.."
"מי הם 'אתנו'? שאל הקיסר.
"שנדור, שרי האוצר, החינוך.."
"שנדור? האם זה  לא הברנש, האוכל כל יום כמה יהודים לארוחת
בוקר . אז  עד כדי כך את מקורבת אליו שקוראת לו בשם הראשון?"
"כולם קוראים לו כך.."
" בחיבה, שהוא מסוגל יותר מאחרים לשדוד את רכושם של אזרחי
מגינתי ולשלשל חלק רב ממנו לכיסו הפרטי."
"כל מה שהוא הציע לך, הרי זה לטובתך."
"את עוד מגנה על מאהב שלך. האם זה  לא אותו אציל ההונגרי, שאתו
ברחת לוילה שלו בהונגריה. עכשיו אני מבין את דברי הסוהר, שסיפר
לי כשהייתי בבור."
"אתה ביקרת אסירים בבור?" התפלאה המלכה.
"ביקרתי? אני בעצמי ביליתי בו ארבע עשרה שנים, כך נאמר לי
בחלומי, שחלמתי."
"חלמת? נורא! אבל איך אומרים: "חלום חלם ונעלם!"
"אבח חלום זה גבירתי לא נעלם! הביטי על השולחן!"
הביטה המלכה על השולחן וראתה את השערות וציפורניים והיא נטתה
להתעלף.
"מי הביא את זה? האם האיש הזה, הניצב על ידך?"
"איש לא הביא את זה. זה פשוט היה. אולי מלאך מהשמים. ואיש זה
הוא לא איש פשוט, אלא רבי גדול, שאותו  האשמתם, שהוא מרגל. הוא
ואשתו הצילו אותי בחלומי מהבור , גזזו את שערותיי, שהלבינו
וציפורני  שגדלו והתעקמו  בגלל חוסר טיפול.וכל זאת, כי גבירתי
שנאה את דתו של הרבי, הדת שממנה התפתחה הנצרות והסכימה לפגוע
בחתימת יד אחת ברבבות אזרחים שלווים ונאמנים, המשלמים מסים
יותר מיתר האזרחים. ועכשיו גבירתי, אם ברצונך שאסלח לך, בקשי
סליחה מהרבי הגדול, איש אלוהים, שפקח את עיני."
הביטה המלכה עוד פעם על הקערה וקראה:
"סלח לי כבוד הרב, מודה אני בחטאי ומוכנה לקבל כל עונש שיוטל
עלי."
"די לי" קבע הקיסר,"אם מחר תחזרי למקום שממנו באת ולגבי השנדור
שלך, לא  אמית אותו, כפי שהוא קצה להמית את הרבי, אך הוא יורד
כבר מחר  לאותו הבור, שבו התעניתי בחלומי במשך ארבע עשרה שנים
וממך רבי, סלח לי שגזלתי את זמנך, שיכולת להקדיש ללימודים
קדושים. אם תואיל, המרכבה שלי המוזהבת מחכה לך בחוץ."
"ישמור אלוהים על שלומך, אדוני  הקיסר", השיב לו המהר"ל.



עד כאן האגדה העממית.
ועתה מלים אחדות מההיסטוריה. על אף עזרתו של המהר"ל, לא היה
מסוגל להתגבר על האיום התורכי ולדכא את מרד האצולה בהונגריה
(1604).
במצב זה של אין אונים, קמו נגדו בני משפחתו והכריחו אותו כעבור
ארבע שנים לוותר על השלטון באוסטריה, הונגריה ומורוויה לטובת
אחיו מתיאס. כעבור זמן מה נאלץ היה לוותר גם על השלטון בבוהמיה
(צ'כיה).בני משפחתו השאירו לו את המצר על ההר, שבו  חי את
שארית חייו, כלוא בין דברי האמנות האהובים עליו וצפייה בכוכבים
במצפה, שהקים בשביל טיכו ברהה, האסטרונום הדני.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
יש לך קונדום!







בני סלע, האנס
המנומס
וההיגייני


תרומה לבמה




בבמה מאז 6/9/02 20:02
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
אריה חורשי

© 1998-2018 זכויות שמורות לבמה חדשה