פרק 7
טוב, אז אני לא מאמין שאני הולך לכתוב את זה, אבל בכל זאת...
זה, כמובן, פרק לא חוקי (וגם לא בדיוק פרק), כי 7 זה מחוץ
לתחום.  אני שוכב פה, במיטה של איזה גסט-האוס, בכפר גדול, שגם
משמש כבירה של מחוז נידח אי-שם בין הרי ההימלאיה, ומרוח כולו,
בשלוש-ארבע שורות של בתים, אחת מעל השנייה, על אמצע הצלע של
אחד מאותם הרים.  אני שוכב גמור על המיטה כי במשך כשמונה שעות
טיילתי בין גומפות בודהיסטיות באזור של הכפר הזה, ואחרי זה עוד
העזתי לעשן ג'וינט של ג'ראס שהבאתי עימי מעמק האלים.  אני שוכב
כבר כמה דקות, מנסה לשכנע את עצמי להתחיל לכתוב את הסיפור
המעגלי הזה שתכננתי זה מספר ימים.  קמתי לשתות מים וכשחזרתי
הצד שמנסה לשכנע לכתוב לקח את המחברת, שם אותה על המיטה ואמר,
"יאללה תתחיל".  אז הצד שמיאן להשתכנע לקח ספר, שם אותו על
המיטה ואמר, "תשכב, תשכב, זה רק למקרה הלא סביר שתשתעמם".  ככה
הם צחקו אחד על השני כמה דקות, עד שבסוף הצד שמיאן להשתכנע
הפסיק למאן והשתכנע.  הוא רק אמר שזה בטח יהיה נורא מצחיק אם
אני אכתוב את כל המחשבה הארוכה והמטומטמת הזאת בתור פרק לא
חוקי, ואף הציב את הבדיחה הזאת כתנאי.
אז הנה, כתבתי.  והנה הסיפור.

פרק 1
איוב הבין שזה הדבר היחיד שנותר לו לעשות, הדבר היחיד שנותר
לו לחשוב עליו.  שאם לא זה, אז עדיף שהוא אפילו לא יחשוב על
המחשבה של מה שיקרה.  הוא כבר היה מיומן והוא פשוט לא חשב
עליה.  אבל הוא היה בטוח לגמרי, הכי בטוח שהוא אי-פעם היה בטוח
במשהו בחייו, שזה יעבוד.  ועל זה הוא חשב.  על איך שזה יעבוד
ועל איך שזה יעבוד הכי טוב.  הוא ניסה לחשוב על איפה בדיוק
לחשוב את זה, ובאיזה מצב בדיוק.  הוא ידע שכל פרט הכי קטן יכול
לשנות את הכול.  הוא ידע שהוא צריך להיות ממש זהיר עם המחשבה
שלו, לכן הוא שקל את המחשבות על המחשבה היטב, ובדק כל אחת מהן
כאילו שהוא קונה יהלומים.
הוא חשב על לחשוב על הבית שלו, על בתים של משפחה, חברים וסתם
אנשים שהכיר, על הרים וגבעות, על יערות וג'ונגלים, על ערים
וכפרים, אך אף אחת מאותן מחשבות לא עברה אפילו את הסינון
הראשוני.  הוא חשב על לחשוב על למצוא את עצמו במצב של איש
עשיר, של עני, של איכר, של איש תעשייה, של מובטל, של שודד, אך
גם בין המחשבות האלה לא נמצאה מחשבה שעברה את הסינון הראשוני.
עברה בו גם המחשבה על המחשבה על איך אם יהיה לו קעקוע של צלב
על הכתף השמאלית, קעקוע של בודהה על הימנית ושל שיווה על הבטן
ובנוסף לזה הוא גם ילבש כפייה ויהיו לו עדיין הברית-מלה והזהות
היהודית שיש לו עכשיו, איך אז הוא לא יוכל לעצבן איש ואיש לא
יוכל לעצבן אותו והכול יסתדר, אבל משום מה גם את המחשבה הזאת
הוא פסל.  איוב המשיך והתחבט בין כל המחשבות האלו, כל הזמן
מרוכז ומאמץ את עצמו לא לחשוב את המחשבה עצמה.  הוא התחבט
והתחבט, כבר כמעט חובט את הראש בקיר, ולא מצא מחשבות שהלמו את
דעתו, לא מצא תשובה.
שוב, הוא נזכר באיך שהכול היה פעם טוב, והוא ניסה בכל כוחו
ומאודו להיות אותו איש תם וישר וירא אלוהים וסר מרע, ולהביא
כבר פתרון לסוגיה הסבוכה הזאת.  הוא זכר איך הכול היה פעם.
טוב ופשוט ושמח.  איך שהוא לא היה צריך אף-פעם לחשוב מחשבות על
מחשבות על מחשבות, וגם אותן לפחד לחשוב.  איך שלא היו כל
דאגות.  טוב, לפחות לא כמו שיש היום.  איך שהחיים שלו היו פשוט
טובים, והוא לא היה צריך דבר מעבר למה שהיה לו.  הוא התחיל
לסלק את המחשבה הזאת מפחד שתכה גלים ומערבולות במוחו.  אך רגע
לפני שכבר סילק אותה, קלט איוב את פוטנציאל הפתרון הטמון
במחשבה הזאת.  כן, שם הפתרון!  הוא יחשוב על עצמו בתור הבנאדם
הפשוט והשמח שהוא היה פעם, מטייל לו להנאתו, ללא כל דאגה
השורצת על נפשו, לאורך הנחל השקט והמרגיע שליד ביתו, כפי שנהג
לעשות בכל בוקר פנוי שהיה לו, בזמנו.  וזה מה שהוא חשב.
איוב חזר והיה לאדם הפשוט והשמח שהיה פעם.  מטייל לו על גדת
הנחל שליד ביתו, כפי שעשה בכל בוקר פנוי שהיה לו.  כמובן שכדי
שיהיה ממש פשוט ומאושר היה צריך לשכוח את כל שעבר עליו בתקופה
הקשה האחרונה, ואכן כך היה.
שמח ומאושר, טייל איוב על גדת הנחל שליד ביתו, בראש צלול שואף
את אויר החיים אל תוכו, כשלפתע קפץ מן המים דג זהב ונעמד
מולו.

פרק 2
איוב הלך וחיפש ובסוף גם מצא את הסירופ ושתה אותו.  לאחר מספר
דקות בהן התאושש מהגועל של הטעם הרע של הדבר הזה שהכניס לפיו
ובלע, חש צורך עז לשים מוסיקה מעניינת, מרגיעה ושקטה, לשתות
איזו כוס של תה חזק וחם ולשכב.  איוב הכניס דיסק של הנקודות
הוורודות האגדתיות בווליום מינימאלי, הכין לעצמו תה נאצי ונזרק
על המיטה.  הוא חש שהמוסיקה קופצנית מדי לכן החליף לדיסק
מונוטוני של פיליפ גלאס.  זה הרגיש ונשמע לו יותר טוב.  יחד עם
המוסיקה, כל הגוף של איוב נהפך יותר ויותר מונוטוני וכבד, עד
שאיוב הרגיש שמרוב כבדות וכהות חושים הוא הפך לחסר גוף.  איוב
חש עצמו מרחף על המוסיקה וגם יחד איתה.  ואכן, כפי שהרוקח
המוזר הבטיח לו, בלי לשים לב איוב שכח מכל קשיי הימים, השבועות
והחודשים האחרונים, שפקדו אותו ללא רחמים.  הוא שכח מאלוהים
והוא שכח מהשטן.  הוא היה מודע בעת הזאת רק למוסיקה ולעצמיותו
הפנימית ביותר שריחפה איתה ועליה.  למרות שעיניו היו עצומות,
הוא ידע שהן פקוחות וראה אותן מסתכלות על המוסיקה ורואות אותה
ואת גלי הצלילים שהיא יוצרת בצליליה ותדריה.  איוב היה מוקסם.
הוא ראה תמונות, מתחלפות לו מול העיניים יחד עם השתנות
המוסיקה, של בתים והרים ושדות וספרים וכתבים.  מקומות ונופים
מכל הגוונים והסוגים, שבחלקם היה ואת חלקם האחר כלל לא ידע,
חלקם אמיתיים וחלקם דמיוניים, חלקם מעברו, חלקם מעתידו וחלקם
ממקומות עמוקים ורחוקים יותר.  התפעלותו של איוב והתענגותו
גברו והלכו.  באחת מאותן תמונות הוא ראה עיר באמצע המידבר.
התמונה נעצרה ולא התחלפה כמו קודמותיה, ואיוב נכנס אל תוך
התמונה והתחיל לטייל בתוך העיר.  הוא טייל ברחובותיה החוליים
והמאובקים של אותה עיר, ובין בתי העץ הנמוכים שהזדקרו משני
צידי אותם רחובות לא הייתה נפש חיה מלבדו.  הוא נכנס אל מה
שנראה כמסבאה מקומית והדלת, שהתחילה בגובה ברכיו ונגמרה בחזהו,
שקשקה מאחוריו הלוך וחזור, ממש כמו במערבונים.  איוב הבין שהוא
מטייל לו להנאתו בעיר רפאים מהמערב הפרוע.  ואכן להנאתו, כי
הוא נהנה מכל רגע.  אותה עיר התפוגגה בלי ששם לב, יחד עם
המוסיקה שהשתנתה ללא התרעה מוקדמת, אל אותיות שנכתבו מול עיניו
בלי שתהיה לו כל שליטה או ידיעה מוקדמת עליהן, וגם ללא שתהיה
להן או תיווצר מהן משמעות כלשהי.  לאחר זמן גם אותן אותיות לא
ברורות התפוגגו אל שינה רדודה ועוד יותר לא ברורה.
כשקם איוב משנתו, כל כולו היה הכאב ראש העצום שהתפוצץ בקרבו.
הוא לא יכול היה לסבול גירויים חיצוניים, שנבעו מראייה או
שמיעה, למשל.  הכול, וגם מה שלא היה, עצבן אותו.  כמובן שבכזה
מצב איוב לא זכר דבר, בקושי זכר מי הוא ואיך קוראים לו, אז
בוודאי שלא זכר את קללת המחשבות השחורות.  והכאב ראש המקולל
הזה התחיל להחצין את עצמו בתור מחשבות שחורות וונדליסטיות.
הוא חשב על רעידות אדמה ועל מטוסים שנכנסים בתאומים.  ועוד
כהנה וכהנה מחשבות חשב, שאין צורך לפרט, כי די לראות את כותרות
העיתונים של אותה תקופה.  כשדברים החלו ליפול ולהרס בביתו,
בדיוק כפי שחשב ודמיין אותם, נזכר איוב בקללת המחשבות השחורות
ושוב הספיק לעצור את עצמו שניות לפני שחשב את אותה מחשבה
אפוקליפטית מסוכנת.
איוב התעשת וחזר לשליטה העצמית שלמד להשליט על מחשבותיו.  אך
הוא גם זכר שמיומנויותיו בשליטה עצמית אינן מושלמות דיין, ודי
שמישהו ידפוק עכשיו בדלת, כדי שבמצב העדין בו הוא שרוי כעת,
הוא יתעצבן ותתפלק לו איזו מחשבה שחורה.  הוא הבין שהוא צריך
כמה שיותר מהר למצוא איזו דרך לפתרון.  נראה לו שהדרך היחידה
שעוד לא ניסה ועשויה באמת להצליח, היא לחשוב על עצמו ואת עצמו
איפה שהוא.

פרק pi
איוב החליט לנסות את טקטיקת המחשבות החדשה עליה חשב.  הוא
ניסה לעלות בעיני רוחו את הדמות הכי אופטימית שיכול היה לחשוב
עליה.  אין-ספור דמויות נשלחו לסריקה מזיכרונו לדמיונו כמו על
סרט נע.  הוא סרק אותן לעומק, מנסה למצוא אחת עם כמה שיותר
יתרונות וללא חסרונות, בכל מה שנוגע לעניינו, לקללתו.  הסרט
הנע המשיך לנוע, ואיוב המשיך לסרוק את הדמויות אחת אחרי
השנייה, עד שהסרט נעצר כשעליו מבצבצת דמות שנראתה לאיוב
מתאימה.  שמעון פרס.  מזרח תיכון חדש.  איזו דמות יכולה על
הדמות הזאת בכמות האופטימיות הטהורה והבלתי-נדלית שממש נשפכת
ממנה.  איוב אימץ את כל מוחו ואת כל רוחו כדי לחשוב שהנה הוא,
איוב, עכשיו אינו עוד איוב, כי אם שמעון פרס.  מזרח תיכון חדש.
הוא ניסה, באמת ובתמים, לחשוב על עצמו כעל האופטימיסט המושלם,
כעל אדם שאינו יודע את המשמעות (גם לא התיאורטית) של צמד
המילים "מחשבה שחורה".  אך למרות שניסה וניסה, ובמשך שעות ריכז
את עצמו בנושא, בעזרת מגוון כלים, מרצון וריכוז, עד תעלולים
פסיכולוגיים וכלה במיני מדיטציות, למרות כל ניסיונותיו לא
הצליח איוב להאמין בכל רמ"ח איבריו שהנה הוא, איוב, אינו עוד
איוב, כי אם שמעון פרס, האופטימיסט המושלם.  איוב כשל במשימתו,
כי הרי ברור וידוע (וכאן שורש הכישלון - שגם לאיוב זה היה ברור
וידוע), ששמעון פרס יש רק אחד.  מזרח תיכון חדש.
איוב חש את מרירות הכישלון והתסכול זוחלת במעלה גרונו וחודרת
אט-אט, מזהמת ומרעילה את מוחו.  חש אותה, אך גם חש תחושה ממכרת
של אין-אונים מול אותה מרירות, כך שלא עשה דבר על-מנת לעצור
אותה.  והמרירות הזאת הרעילה את מוחו והביאה עימה את המחשבה
הסופנית והמסוכנת ביותר.  כמובן שאיוב, כמעט אינסטינקטיבית,
ניסה להתגונן אל מול אותה מחשבה נוראה, ועדיין לא חשב אותה, אך
רק לצורך הבנת הסיפור נאמר שאם יחשוב את אותה מחשבה, מדובר בלא
פחות ואולי יותר מאפוקליפסה גרעינית מוחלטת, גוג ומגוג.  איוב
ניסה להתגונן ולהרחיק את אותה מחשבה הרסנית.  אך היא, לאט
ובעקביות, המשיכה לזחול ולנטוף אל תוך מוחו.  איוב כבר לא ידע
מה לעשות, מה לחשוב, וחש שאותה מחשבה עומדת לגבור עליו ועל כל
כוחו הנפשי.
"כן, אפשר לעזור לך אדוני?", קטע באדיבות קול זר ולא מוכר את
המחשבה הכוחנית.  מסתבר שבתוך כל המאבק הפנימי והנואש הזה,
איוב יצא את ביתו והתחיל ללכת ללא מטרה.  והנה הוא עכשיו -
עומד פה, בבית מרקחת קטן באיזו עיר זרה, מול רוקח זקן, טוב-לב
ומוזר שמדבר במבטא מוזר שמעולם לא שמע לפני-כן.  אותו רוקח זקן
הציל כנראה לא רק את חייו ואת חיי איוב, אלא קרוב לוודאי שאת
העולם כולו, והוא אפילו לא היה מודע לכך.  איוב הרגיש שהוא
צריך להגיד משהו אם הוא כבר כאן, כי אחרת זה יראה לרוקח ממש
מוזר, והוא עוד עלול לעצבן את איוב עם המבטא הזר והכבד שלו
ולהביא על עצמו איזו מחשבה שחורה.  על-מנת שכזה דבר לא יקרה
וגם כדי לקרוע את חוט המחשבה הזה, שהוא מסוכן לכשעצמו, איוב
התחיל לספר לו את כל שעבר עליו בתקופה האחרונה, מתמקד בפרט על
קללת המחשבות השחורות, ובסוף שאל אותו אם הוא עדיין חושב שהוא
מסוגל לעזור לו.  להפתעתו הרוקח טוב הלב ענה לו שכן.  הרוקח
הסביר לאיוב שהוא בעצם סובל ממה שנקרא בעגה המקצועית "שיעול
כרוני של המוח".  כל מה שאיוב צריך לעשות כדי להתרפות הוא
למצוא בקבוק פשוט של סירופ נגד שיעול ולשתות אותו.  הטעם המוזר
והרע של הסירופ הזה ישרוף ממוחו את אותן מחשבות שחורות, כפי
שבמקרה אחר היה שורף מגרונו את הצורך הלא נחוץ להשתעל.  בבית
המרקחת הזה אזל לו, לצערו, המלאי של הסירופ, כך שאיוב יאלץ
למצוא אותו בבית מרקחת אחר.

פרק 4
איוב ניסה בכל כוחו לעצור את שטף המחשבות השחורות הזה, שכבר
מזמן יצא מכלל שליטה.  עם ההתרכזות והניסיונות החוזרים ונשנים
לחשוב מחשבות טובות וורודות, הוא הצליח, בהדרגתיות איטית,
להוריד את מינון המחשבות השחורות שחשב ולהרגיע את עצמו.
בהתחלה זה היה ביחס של מחשבה טובה על כל מחשבה שחורה, אחר-כך
שתיים טובות על כל אחת רעה, שלוש, ארבע, וכן הלאה עד שכמות
המחשבות השחורות כבר הפכה לזניחה.  הוא חשב על עולם טוב יותר
ועל איך שהחיים יפים ועל הרים ירוקים ועל מזג-אויר נעים ועל
נשים יפות ועל גלידה.  כך הצליח איוב להקטין עד מאוד את כמות
המחשבות שהתרכזו במיתות לא צפויות ופיצוצים לא מוסברים.  איוב
כבר חשב את עצמו על אי בודד, אי-שם בעולם אוטופי וטוב יותר,
מוקף ביפהפיות לבושות כחווה, לפני שאכלה מעץ הדעת טוב ורע,
שמקררות אותו, מחממות אותו, מאכילות אותו, משקות אותו, וממלאות
כל בקשה שהיא מכל סוג שהוא שרק יבקש, עוד לפני שזו מספיקה
לעזוב את שפתיו.  אבל כל פעם איזה משהו היה קורה, ולפני שהוא
שם לב, התפלקה לאיוב אחת מאותן מחשבות שחורות אומללות
ומקוללות.  בפעמים הראשונות הוא סלח לעצמו, אומר שמעכשיו הוא
יתרכז יותר, ובפעם הבאה הוא יספיק לעצור את המחשבה עוד לפני
שתיחשב, כך שזה לא יקרה שוב.  והוא הצליח להוריד כל פעם עוד
יותר את התדירות של המחשבות הארורות האלו, הוא למד לשלוט
במוחו, להגיד לו מה לחשוב, לחדור עמוק אל תוך מנגנוני סינון
המחשבות הפנימיים שבתת-מודע ושם, במקום השורש ההתחלתי הזה,
לתפוס התחלות של מחשבות לא רצויות ולהשמיד אותן.  ככל שנקפו
הימים, כך הצליח איוב לצלול עוד ועוד אל תוך מעמקי התת-מודע
שלו.  אבל לא משנה לאיזו רמה של מיומנות עצמית הגיע, לאיזה
עומק של תת-מודע צלל, עדיין התפלקו לו מדי פעם המחשבות הלא
רצויות האלו.  הוא היה משול לתינוק בשלבי גמילה מחיתוליו, שכל
פעם מצליח לשלוט בעצמו יותר ויותר, אבל עדיין לפעמים בורח לו.
אך בניגוד לתינוק, לאיוב לא היה כל סיכוי להיגמל מחיתולי מוחו.
זה היה משהו יותר מדי מושרש ועמוק מכדי שיצליח להיגמל ממנו.
ובסופו של דבר איוב הבין והשלים עם עובדת החיים הזאת.
הוא הבין שדרך ההתמודדות הנוכחית שלו, אחרי הכול, לא תביא
לגאולה.  הוא צריך לאמץ לעצמו גישה אחרת, טקטיקת מחשבות אחרת,
כדי להתמודד עם הקללה הזאת שהוא במו ידיו הביא על עצמו.  הוא
הגיע למסקנה שאם הוא, איוב, הביא את הקללה הזאת על עצמו,
ומסתבר שגם על העולם כולו, אז הוא, איוב בעצמו ועצמיותו, יהיה
זה שיסיר את הקללה הזאת.  מעצמו ומהעולם כולו.  הוא ימצא דרך
להסיר אותה על-ידי עצמו ועצמיותו.  זהו!  הוא מקור הבעיה לכן
כדי לפתור את הבעיה הוא יצטרך לחשוב על עצמו.  אבל איך בדיוק?

פרק 5
איוב מיאן להאמין לרעה שגרם לאותו מוכר אומלל במו מוחו הקודר,
במו מחשבתו.  גם אם הגיע לאותו איש אומלל לסבול קצת בגלל שעצבן
את איוב, וגם בזה הוא בכלל לא היה בטוח, הרי שמה שאיוב גרם
לאיש במחשבתו גדול פי עשרות מונים ממה שזה גרם לאיוב, אם בכלל.
מה ששנוא עליך על תשעה לחבריך, ובמקרה הזה גם לא לאויבך.
לגרום לו למסכן סבל שלאדם הפשוט הוא בל ישוער, ויכול עוד
להיסלח לו, לאדם הפשוט, בנסיבות כאלה או אחרות (שאיוב לא הצליח
לדמיין כרגע אבל הניח שהן בכל זאת קיימות), אבל לו, לאיוב,
שיודע מהו אותו סבל, ולא צריך לדמיין אותו אלא רק להיזכר בו,
לו כזה מעשה לעולם לא יסולח, לא על-ידי עצמו ולא על-ידי
אלוהים, לא בעולם הזה ולא בעולם הבא או בעולמות שאחריו.  איוב
תפס את ראשו, מנסה שוב ושוב, ושוב ושוב אינו מצליח, להבין כיצד
יכול בנאדם כמוהו, תם וישר וירא אלוהים וסר מרע, לגרום לכזה
סבל בל ישוער.
כך שקע לו איוב, לאט אבל בטוח, במרה שחורה של ייסורי מצפון.
אותן מחשבות חמלה וחרטה שייסרו את נפשו ועינו את מוחו הפכו
באופן כמעט בלתי מורגש, כפי שנחל משנה את כיוון זרימתו עם
השנים, למחשבות שלבשו פן יותר אקטיבי, הופכות את שחור האבל
לאפור כהה של זעם עיוור ונקמה חסרת פשר בעולם כולו, אותו עולם
אכזר שברא את איוב וברא עימו, כדי שלא יהיה לו חס וחלילה
משעמם, גם את שלל הקללות והצרות שרבצו על ראשו ללא רחמים,
בקושי מאפשרות לו לנשום.
בזו אחר זו אכלסו את מוחו של איוב מחשבות של רוע ושל הרס.
הוא חשב על הרס של קירות ושל בניינים, על מוות בטרם עת של
אנשים תמים שעמדו בדרכו, על קריסה של חברות שהמוצרים שלהן לא
היו לטעמו ושל המדינות שכל חטאן הסתכם בכך שאכלסו את החברות
האלה.  כשחשב על כך שהאלטזאכן עם הקול המעצבן והצורב, שבדיוק
עבר בכביש שמתחת לביתו, יתפוצץ וכעבור מספר שניות זה מה שקרה,
שוב תפס איוב את ראשו, מקלל את טיפשותו המפתיעה בגדלותה, שגרמה
לו להיות עיוור כדחליל לעובדה הברורה כשמש, שכבר מזמן הייתה
צריכה להיות ידועה לו כמו העובדה שהוא חי ונושם, שכל מה שהוא
חושב, אם הוא חושב על זה תוך כוונה עזה ואם סתם מחשבה של דרך
אגב, כל מה שהוא חושב, אבל הכול, מתגשם (לפחות מה שיכול -
המחשבות ה"אקטיביות").
בכעסו הרב על עצמו ועל טיפשותו, במקום להתרכז בלעצור את השטף
המטורף הזה של מחשבות שחורות, הוא רק העצים אותו, שופך עוד שמן
של כעס, תסכול ועצבים למדורה שגם ככה כבר מזמן הפכה לשריפה לא
מבוקרת.  לקח לו מעט זמן, אך בסוף הוא התעשת, משנה כיוון ומנסה
לכבות את אותה שריפה.  אך החיים אינם כה פשוטים.  איוב הרגיש
כמו כבאי ללא מים שמנסה לכבות שריפת יערות על-ידי כך שהוא
משתין עליה.  כמו ילד קטן שעומד בבסיסו של הר גבוה, מנסה לעצור
בידיו כדור שלג שהתגלגל מהפסגה, אך במקום לעצור אותו הוא נשאב
אל תוכו, הופך לחלק ממנו, מזין אותו והופך אותו לגדול ועצום
יותר, כמה שגוף של ילד קטן ישפיע על גודלו של כזה כדור שלג
אימתני.  וכך, במקום לעצור, או לפחות להאט, את אותו שטף הרסני
של מחשבות שחורות, איוב היה לחלק ממנו, ואף הזין אותו בעצמו
ובעצמיותו.
אך בכל זאת איוב המשיך לנסות, כי מה עוד היה לו?

פרק 6
איוב התקשה להאמין כמה טוב גורלו של אדם פשוט כמוהו, גם אם תם
וישר וירא אלוהים וסר מרע, וגם אם לחשוב על תמורה על כל הסבל
שהנחיתו עליו בזמנם השטן ואלוהים במזימתם המשותפת, כמה טוב הוא
יכול להיות.  גורל כזה.  כנראה לכך הוא נועד.  הוא חש שמצא את
מתנתו שהיא גם ייעודו בחיים.  לעשות את העולם טוב יותר, קודם
כל עבור עצמו, בתמורה לצדיקותו הרבה ודבקותו בשם לאורך חייו
וגם כפיצוי על כל הסבל שעבר ובכל זאת דבק בתמימותו.  אחר-כך לא
תהיה לו כל בעיה ולא תהיה מניעה כלשהי שיעשה את העולם מקום טוב
יותר גם עבור שאר בני תמותה.  עם כל שנייה שאותה הבנה התעצמה
ולבשה צורה, גם אותו חיוך מתוק של כוח, רגיעה וביטחון בעצמיותו
ובחייו נמרח עוד ועוד לאורך פניו, עד ששני קצות שפתיו כמעט
ונפגשו מהכיוון ההפוך.  הוא שמח כפי שבחייו לא שמח לפני-כן,
כפי שמעולם לא חשב, או אפילו דמיין בתור איזו פנטזיה אוטופית
של שלמות ושל אושר, שניתן לשמוח.  כן, זאת הייתה שמחה וזה היה
אושר.
איוב התחיל לנסות, בפעמים הראשונות בעדינות, ועם כל פעם שניסה
מחדש ביותר חוצפה, להשתמש במתנתו החדשה.  למתבונן מהצד, אם
יכול היה לקרוא את מוחו ולראות את נפשו, היה נראה איוב כילד בן
חמש מאושר ומוקסם כולו מהלגו הראשון שקיבל, מנסה להבין מה
בדיוק אמורים לעשות עם כל החלקים הקטנים והצבעוניים האלה, אחר
מבין שהם צריכים להתחבר אחד לשני, כשהחלק העליון מתרכב על
התחתון, ואז מתחיל בזהירות לחבר שני חלקים ואז שלושה, מפרק
אותם ומרכיב שוב, ולאחר שמגיע לכלל שליטה בטכניקה מנסה להרכיב
מגדל פשוט ואחרי כמה ניסיונות גם מצליח, וכך ממשיך לשחק
ולנסות, להרכיב ולפרק, עד שהצופה כבר משתעמם ובפעם הבאה שהוא
מסתכל, לאחר שאולי שתה איזה קפה ועישן איזו סיגריה, הוא רואה
להשתאותו ולהפתעתו הרבה, שהגאון הקטן, ילד בן חמש, בנה לעצמו
ארמון לתפארת מהלגו שאך זה קיבל.  וגם איוב בנה לעצמו ארמון
לתפארת, רק ששלו לא היה מורכב מלגו, כי אם ממחשבות, ולא נמדד
בסנטימטרים, כי אם במטרים.
איוב חשב לעצמו ארמון וכסף ומשרתים ומכוניות פאר וכבוד רב.
עושר ואושר.  עכשיו לא רק שלא היה חסר לו דבר, אלא אף היה לו
מעל ומעבר למה שהיה צריך, אבל באופן טבעי ולא מפתיע הוא אהב את
מצב העניינים החדש.  וכן, עכשיו, אחרי שדאג לעצמו, היה לו זמן,
כפי שהבטיח ללא נדר, לדאוג גם לשאר העולם.  הוא הפסיק מלחמות,
הביא לשלום בין אומות שנפגשו עד כה רק בשדה הקרב, הפך עוני
לעושר, אומללות לשמחה, בכי לצחוק.  בקיצור, אילו תושבי כדור
הארץ הזה, בו אנו חיים, היו מודעים לכוחו של איוב, והיו יודעים
ולו על מתי-מעט ממעשיו, הרי שאיש לא היה בא אליו בטענות, בלשון
המעטה.  אבל רצה הגורל, ולא היה איש בעולם שהיה מודע לכוחו או
למעשיו.  ואיוב לא היה הטיפוס שילך וישוויץ, מה גם שאנשים היו
צוחקים לו בפנים, במקרה הטוב.  במקרה הרע היו דוחפים אותו
לאיזה בית משוגעים.  אבל בכל-זאת היה לאיוב מן יצר כזה להראות
את עצמו, בגדלותו החדשה, לעולם החיצון.
יום אחד נכנע איוב ליצר הזה וחשב על איזו חליפה מהודרת עם פרח
בכיס השמאלי, מטפחת בכיס הימני (או להיפך - הוא לא היה בדיוק
מודע לצו האופנה), וסטפה של שטרות גדולים בכיס הפנימי, ולבש
אותה.  הוא חשב גם על כרכרה מעוטרת זהב ויהלומים רתומה לשני
סוסים מהגזע המשובח, היפה והיקר ביותר שקיים, נהוגה על-ידי נהג
מגונדר, מנומס ונעים הליכות, שכל פעם שיראה את איוב יקרא לו
"sir" ויוריד את הכובע בפניו, כמו בסרטים הבריטים הקלאסיים,
ונכנס לתוכה.  הוא הורה לנהג לנסוע לאזור הכי יוקרתי בעיר, ושם
להביא אותו למסעדה הכי נחשבת, בה מנה בגודל של צפרדע קטנה עולה
משהו בסדר גודל של המשכנתא החודשית שהייתה לו עד שביטל אותה
במחשבתו לא מזמן.  לאחר שבלס חמישה מתאבנים, שתי מנות עיקריות
ושלושה קינוחים, בין לבין חיסל בקבוק מהשמפניה הכי יקרה שהייתה
בנמצא, ולסיום עישן סיגר קובני משובח על חשבון הבית, טבול
בוויסקי מיושן, לא על חשבון הבית, חזר לכרכרה והורה לנהג לקחת
אותו לחנות הכי יוקרתית בעיר, בה המחירים כל-כך גבוהים עד
שנראה לפעמים שכמו מגדל בבל, גם הם מנסים להגיע לאלוהים,
והלקוחות כל-כך רגילים למותרות החיים עד שהם רואים כדבר מובן
מאליו את המלצר המחויט בעניבת פרפר שעובר בינהם ומעמיס קוויאר
יקר מיהלומים לכל מי שמהנהן קלות בראשו.  איוב הלך, כשבעקבותיו
הולך הנהג שלו, עמוס מכף רגל ועד ראש בדברי הערך היקרים שאיוב
העמיס עליו, כעל עגלת קניות מהלכת.  כשסיים איוב להעמיס על
הנהג חצי מהחנות בערך, הלך לקופה ורצה לשלם.  לפניו עמד לקוח
שהתחיל לשלם רק על שני מוצרים, שהסתכמו רק במחיר של וילה
ממוצעת.  איוב לא הבין איך זה שלא מפנים לו, לבעל המאה, את
הדרך תוך כדי קידת כובעים, אם לא השתחוות מוחלטת, ובמקום זה
מניחים לו לעמוד ולחכות.  הוא התחיל לרטון ולצעוק עד שהצליח,
למרות הכול, לעצבן גם את המוכר המחויט, שצעק עליו בחזרה, אם כי
בצורה מנומסת.  זה כבר היה מוגזם.  עכשיו איוב באמת נעלב
והתרגז.  הוא חשב על כל הסבל שעבר בחייו, כיצד מאיש מכובד
ועשיר ובעל משפחה הפכו אותו החיים לחסר כל.  הוא חש שהמוכר חסר
הלב הזה הורס לו את רגעי החסד האלה שהגיעו לו בשל אותו סבל
איום ונורא שעבר.  איזו חוצפה יש לו.  הוא קיווה במלוא כוונתו
ובכל מאודו שסבל דומה יעבור על המוכר הרשע הזה שעמד עתה מולו,
מלוא קומתו ומלוא חוצפתו.  ובדיוק, אם לא מלה במלה אז עם אותה
משמעות וכוונה, כך היה.  איוב א' יצר במו מחשבתו איוב ב'.

פרק 2pi
שמח ומאושר טייל איוב על גדת הנחל שליד ביתו, בראש צלול שואף
את אויר החיים אל תוכו, כשלפתע קפץ מן המים דג זהב ונעמד מולו.
איוב לא ידע זאת, או אפילו לא חשב בכיוון, אך אותו דג זהב
מיוחד לא היה דג זהב מיוחד רגיל.  היה זה השטן במזימתו האפלה,
בהתגלמותו כדג זהב.
אלוהים ניצח את השטן בהתערבותם על חיי איוב לאחר שהפכו את
איוב מאיש המשפחה, בעל הנכסים והאדמות העשיר והמאושר שהיה פעם
לאדם בודד וחסר כל שהיה עכשיו, ובכל-זאת איוב עמד בכל שהם
הציבו לו ונותר איש תם וישר וירא אלוהים וסר מרע כשהיה.  אך
השטן לא היה מאלה שידעו להפסיד בכבוד.  ולאלוהים הייתה התמכרות
קטנה וסודית משלו.  הוא לא הודה בכך בפה מלא כמובן, הרי
בכל-זאת היה אלוהי צבאות, והודיה כזאת הייתה ממיטה עליו
שערורייה לא קטנה, אך הוא היה מכור להימורים.  מכור ככל
המכורים.  והשטן, כחברו הטוב ביותר של אלוהים וכאיש סודו, וגם
בתור אחד שניחן בראייה מעמיקה אל תוך נשמות, ידע על ההתמכרות
הקטנה הזאת של אדונו.  והוא, ככל שד המכבד את עצמו, ניצל את
הידיעה הזאת שלו ושכנע את אלוהים להמר בשנית על חיי איוב, הכול
או לא כלום.  הוא אמר לו שעד כה הם בחנו את איוב במעשיו, ואכן
הוא עמד יפה, ומעבר לכך, בכל המבחנים, אך לא ייתכן שמחשבותיו
טהורות כמו מעשיו.  אם יעמידו את מחשבותיו של איוב במבחן, כך
טען השטן בפני אלוהיו, אין לו, לאלוהים, כל סיכוי לנצח שוב
בהתערבות.  הכול או לא כלום, קרא השטן תיגר על אלוהים בקול
צווחני מתגרה ומעצבן, יודע שקול כזה יפיל ברשתו כל מכור.
ואלוהים, כפי שהשטן ידע וציפה, נענה לאתגר והסכים להימור.
כללי המשחק היו פשוטים למדי, כפי שהסביר השטן לאלוהים.  השטן
בעצמו, במחילה מכבודו האדיר, ירד לארץ החיים, שם יתגלם לדג זהב
מעניק משאלות וישחה בנחל שלאורכו נוהג איוב לטייל כל בוקר.
כשיעבור איוב ליד השטן, יקפוץ השטן מהמים, יעמד מול איוב
המופתע, ויכריז באוזניו שהוא דג החמלה והצדק, ששחה עד לכאן
מנהרות רחוקים רק כדי לפגוש באיוב, וכפיצוי על כל הסבל הרב,
חסר הטעם והלא מוצדק שעבר, להעניק לו משאלה.  איוב כמובן יתלבט
ויתחבט באיזו משאלה לבחור, והשטן בהתגלמותו כדג החמלה והצדק,
כאילו כדי לעזור לאיוב בהתלבטותו ובהתחבטותו, יציע לו את
המשאלה המושלמת, המשאלה שמאות בשנים שטובי המלאכים עמלו על
תכנונה ורק לאחרונה יצאה תחת ידם, כליל השלמות, טלית שכולה
תכלת.  השטן בהתגלמותו כדג החמלה והצדק יציע לאיוב לגרום לכך
שכל מחשבותיו יתגשמו.  האם יש משאלה יותר טובה מזאת, ישאל השטן
את איוב, האם יש פיצוי יותר הולם לכל הסבל הנורא בו חייו הזינו
אותו?  איוב, כמובן, הבטיח השטן בביטחון שטני מוחלט ומובהק,
ישתכנע לבקש את אותה משאלת שאול, וכך יתחיל מבחנו השני של
איוב.

ואכן, כפי שהשטן תכנן וניבא, כמעט מלה במלה, כך היה.  השטן
ירד אל איוב והופיע מולו בהתגלמותו כדג הזהב של החמלה והצדק.
הוא שכנע אותו (אף שזה היה מעט קשה ומסובך ממה שתכנן במקור)
לקבל עליו את משאלת המחשבות המושלמת אותה תכננו במשך מאות שנים
טובי המלאכים.  והמשחק התחיל.  איזה מתח אדיר.  השטן ואלוהים
שניהם ריכזו את מבטם באיוב כאילו היה זה, מינימום, גמר מונדיאל
מותח.  כל אחד מהם ראה במעשיו ובמחשבותיו של איוב,
ובתוצאותיהן, את הדרך הברורה אל נצחונו המוחלט.  מלחמת העולם
השנייה?  מלחמת ויאטנם?  סין?  טיבט?  רוקי? פורסט גאמפ?
מייקל ג'קסון?  צביקה פיק?  ג'ון גרישם?  הארי פוטר?  בוש?
ליברמן?  לאלוהים פשוט לא היה זמן לדאוג לכל העניינים השוליים
האלה - הוא היה כולו מרוכז במשחקו עם השטן.
היה ועודנו.