החדר היה חשוך במקצת, ואף על פי שהחלונות היו סגורים, אפפה
אותי מן קרירות מסוימת. לא כזאת שגורמת לורידים שלך להתכווץ
ולהאט במקצת את זרימת הדם, אלא קרירות המזכירה ריקנות מצמררת
כזו, כאילו הקור לא אופף אותך אפילו, אלא את החלל הריק הזה
שקיים או לא קיים בנשמה שלך, שאתה משתדל להתעלם ממנו.
דרור, שעמד בחדר, קרוב אך קשה להשגה כתמיד, נראה לי כל כך רחוק
עכשיו. הוא בהה במשהו על הרצפה, שהייתה ריקה למעשה. דמעותיו
החליקו את לחייו, שנראו לי יפות וסמוקות מתמיד. אני מרותקת אל
דמעותיו כבר כמה שעות ותוהה מדוע דמעותיי אינן מכתימות אותי,
כשלו.  
הוא פשוט עומד שם, לא פצה את פיו ולא הפנה את מבטו אלי אף לא
פעם אחת.
קר לי.
פניו מתהדקות כאשר הוא מנסה להחניק אנחת כאב, דמעותיו כעת
זולגות ומחממות את פניו... אך לא אותי.
אני נלחצת  ומנסה להגיע אליו עם ידי, אך קופאת כאשר אני רואה
אותה.
משהו בי נעתק, משהו שמזכיר נשימה,  אך קול קטן וצרוד מתוך
הריקנות אומר לי שזו לא.
היא כל כך יפה, הבחורה הזאת. גם היא עוברת דרכי כאילו לא הייתי
שם, כמעט אבל רק כמעט שוברת אותי לתוך בכי משתפך, צועדת במן
צעדים גדולים כאלו, נחרצים.
גם היא כועסת עלי?
היא עוצרת צעד אחד מדרור, קרובה אליו עכשיו יותר ממה שאני אי
פעם אהיה. כפותיה קמוצות ומסביבה הילת קסמה הנצחית, זאת שהרסה
אותי מלכתחילה, אך אותה צרידות לוחשת לי שוב שגם כעס נמתח
באוויר.
"די דרור. מספיק. עזוב אותה."
הוא מתפרץ עליה, קולו מתנפץ דרכי, כעת בוכה בחופשיות, ידיו
מונפות באוויר ואני מבחינה בעורקים הבולטים מבסיס צווארו ופרקי
ידיו... אדומים ומרשימים. עדיין אין לי האומץ לגשת אליו, והיא
כנראה מרגישה את הדבר, שכן היא מתעלמת ממני לחלוטין. אני פשוט
עומדת שם, מביטה בו, מקשיבה ומנסה לחשוב מה עשיתי.
"מה היא יודעת בכלל?! איך היא העיזה לעשות לי את זה?! סתם
ככה?! היא שיקרה לי... שיקרה" והוא  תופס את פניו, אוסף עצמו.
ואני, פי פעור לרווחה. מה עשיתי דרור? אנחנו חברים הכי
טובים... תמיד אהבתי אותך... תמיד... אמות לפני שאפגע בך...
אתה לא יודע דרור?
לעזאזל. זה נשמע כמו צרחות... אבל שום דבר לא מתנפץ. עדיין אני
לא אמיצה מספיק ולדבר?
ואני עדיין צופה בהם, ונדמה שמרחוק. מקנאה בה על שהיא כעת
מחבקת אותו, עיניה הנוצצות תרות את חדרי באיטיות. לפני שנופלת
ההחלטה ולדבר, אני מבחינה במשהו בעיניה, ושוב נעתק בי משהו...
רגלי חסרות התחושה כושלות תחתי וידי מנסות לתפוס את ידית הדלת
לידה אני עומדת כבר... הפסקתי לספור.  אני אכן מרגישה את הידית
קרובה לידי, אך היא מברישה אותי ומחליקה ממני באופן תמוה
ומניחה לי ליפול במן שקט מוזר. אני נופלת באיטיות שמטריפה
אותי, מן ריחוף לא מוסבר, כאילו לוקח לי פרק זמן מסוים לפגוע
ברצפה, אם בכלל.
בכלל לא כואב לי.




אני קמה, לאחר משהו שמצלצל כמו פרק זמן מסוים, אך במחשבה שניה
אני מבינה שאין לי מושג על מה אני מדברת בכלל.
הם בוודאי עזבו את המקום בזמן שריחפתי על הריצפה, שכן החדר היה
ריק.
באצבעותי לפתע תחושת עקצוציות כזו, שהזכירה לי משהו שבני אדם
חשים לפעמים... לקח לי זמן עד שנזכרתי, כעס.
כעסתי. כעסתי על עצמי שאני מרגישה חלק מהריקנות הזוועתית הזו
של החדר.
והוא היה כל כך קר.
סרקתי את החדר, החדר שלי, שהסריח ונראה לי כחדר רחוק, ללא
צבעים, לא שלי.
מבטי נעצר כאשר הבחנתי בכתם גדול על הריצפה, סמוך למיטתי. הוא
היה מטושטש כזה, כמו שאר כל הדברים, אך צבעו העז משך אותי
אליו.
וורדים, שקיעה.... דם. זה היה דם.
פתאום הבחנתי, כי הכתים האדום הקר את המיטה שלי... את
הריצפה... הכל.
אילו יכולתי, הייתי צורחת.
בלעתי משהו, אולי רוק ואולי לא... והתקרבתי.
למה לעזאזל נמרח מתחת לרגלי דם? ולמה... למה הוא חייב להיות
קר.... קר כמוני...? כאילו היה כאן כבר הרבה זמן... כאילו נועד
להיות.
לא יכולתי ולא רציתי לגעת בכתם... מספיק קר לי גם ככה.
אז בהיתי בו.  זה הזכיר לי משהו... את עצמי... פעם.
מכתב היה מונח על המיטה... מקומט, כאילו נקרא כמה פעמים, אך
ללא הועיל, והכתוב בו נותר כצופן.
האדישות שאפפה אותי בניגוד לרצוני חטפה זעזוע קשה, כאשר הבחנתי
בשמי שם, על הנייר המקומט.
כמה שורות היו חשופות שם... ומתוך פרץ מוזר של אנושיות... אולי
סקרנות ישנה כזו,  קראתי את הנאמר, בכתב שלי, המבולגן כתמיד.
'...שמעולם לא ראו אותי... אף אחד מהם. סלחו לי... הייתי חייבת
למו--'.
הוא החליט לדבר אלי, באותו רגע.
"מפתיע, לא חושבת?"
הלוואי, הלוואי ולא הייתי כאן.
"מי אתה?"
זה מלמל לעצמו, נאנח בצורה חייתית כזו, ואז פנה אלי כבדרך
אגב;
"תמיד מפליא אותי שהם שוכחים. כל כך קשה לזכור?"
גם הוא היה אדום, אך עם גיוון של עיניים צהובות חסרות אישונים
וקרניים שחורות כאלו שבקעו משני צדי גולגולתו, ציפורניו כאילו
נועדו לחרוט בבשר ופיו נוטף את צחנת הריקנות הזאת... שהקפיאה
אותי עוד יותר, אך יותר לא חשתי בשינוי.
עקבתי אחרי מבטו אל עבר החפץ הנוסף, שהונח סמוך למכתב, צבעו
כסוף וצורתו מלוכסנת וחוד בסופו, ומקודם לא הבחנתי בו, אך כעת
הבחנתי ראיתי כי הוא מכוסה בנוזל המעצבן האדום ההוא.
שוב... משהו עובר ומרחוק מצלצל כמו זמן.
ההבנה, כאשר נחתה עלי, חרצה את גורלי.
"את באה איתי מותק, את יודעת." שוב הוא דיבר.
תמונות, סרטים ותרחישים נעו מסביבי.
היא עומדת שם, בוכה, עם הסכין בידה, חותכת, ולא חותכת, מדממת
וכואבת, פוצעת את ידיה ואת צווארה, ודרור מחייך אליה, וגם
הבחורה שם, אותה בעלת הילה, והיא ממשיכה להרוס, ולשבור עצמה,
סחרחורת שורפת כזו חודרת אליה, רגליה הלא לבנות יותר קורסות
לבסוף, כתמי אור אחרונים ובועות רוק בתוספת חיחורים... ואז היא
נגמרה.
כל כך קר לי, אבל עכשיו אני יודעת גם למה.
הלהבות הציפו אותו, את מונהיג, ששמו נחרט על כתפו בכתב מבולגן,
כשלי.
"אל תגע בי."
התחלתי פוסעת לעברו... שהרי גזרתי זאת על עצמי.
את דרור לא אראה שוב, שכן השלכתי אותו במו ידי, ואת עצמי אל
השאול.
נרצחתי, ואני הרוצחת.
מונהיג הסתובב ממני, מתרחק אל עבר הלהבות, אני בעקבותיו.
מבט אחרון אל עבר חיי שלי, שאבדו, ואז התחלתי ליפול, לנצח.

אילו יכולתי, הייתי צורחת.