"רוני, ראית את המחדד שלי?"
"רוני, בואי תפני את הכלים מהמדיח!"
"רוני, כמה זה 5x10?"
"רוני, שמעת את אמא שלך, לכי לעזור לה במטבח!"
אוף, אוף, אוף! כמה אפשר לבלבל את השכל לילדה מסכנה אחת?!
אתם מבינים, זה לא כל-כך קל לילדה בגילי להיות ה"סייעת" של עוד
כ-5 נפשות (אם יש דבר כזה "סייעת לאוגרים"...)... אתם יודעים,
מתחילה תקופת הבגרויות שלי, אני מסיימת את כיתה י', ואני רוצה
כמה שיותר בהצטיינות. כולם רוצים בזה בשבילי, אבל הם עדיין
ממשיכים בנדנודים שלהם... אמא שלי מדריכה במשרה מלאה של
קבוצת-חקר בנושא השפעת זיהום-האוויר על תהליכי-החשיבה של אנשים
בכל מיני מקומות בעולם עם דרגות שונות של זיהום-אוויר (מבלבל,
הא? אני לא מאשימה אתכם...), ואבא שלי הוא מורה לנהיגה. אז כמו
שאתם מבינים, הם לא נמצאים בבית רוב היום, ולכן אני צריכה
להשגיח על שני אחיי הקטנים - עפרי, בת שמונהוחצי, עם ראש על
הכתפיים, אך עדיין לא מורגלת לחשוב בעצמה... מתוקה, עם רעמת
תלתלים בלונדיניים קטיפתיים על ראשה ולחיים ורדרדות, שאוהבת
ללבוש גופיות ושורטים קיציים בצבעים בוהקים ושמחים ובעלת צחוק
מתגלגל שגורם לאנשים להתפרץ בצחוק בקלילות אחריה, ואמיר, בן
שש, כמעט בוגר כיתה א', עם הראש הכי מפוזר בעולם... הוא משאיר
את העפרונות הצבעוניים שלו במטבח לאחר שהוא מסיים את שעת הציור
היומית שלו וחוזר לחדר, הוא שוכח להחזיר את החלב למקרר לאחר
השימוש בו בערב יחד עם העוגיות, והחלב נשאר בחוץ כל הלילה ,
ובגללו אמא ואבא שלנו כבר מכוונים את השעון המעורר לשש וחצי
בבוקר, כי הם יודעים שאין סיכוי שיום אחד הם יוכלו והתעורר
בשעה נורמלית ולפתוח את הבוקר בשתיית קפה בנחת במקום להגיע
ל"גראנד אופנינג" של המכולת במכנסי הפיג'מה שלהם... פעם אחת
הוא אפילו שכח את הילקוט שלו במכונית! למזלו, שמתי לב לזה בדקה
ה-89 מהמושב הקדמי ורצתי אליו עם ילקוט הלבנים שלו (מה הם כבר
נותנים לתלמידי כיתה א' לסחוב שם?) בדיוק שנייה לפני שהוא עבר
בשער בית-הספר שלו. אבל איך אפשר לכעוס על מלאכון בלונדיני עם
עיניים שאפילו הכינרת הייתה מתקנאת בהן? רק אני יצאתי מין
חדגונית שכזאת... שיער חום, עיניים חומות, רגילה כזאת... אני
קוראת לעצמי בסתר: "הטיוטה". אני רק הרישום הראשוני, הסקיצה,
לפני שאחיי השמימיים נולדו... כמובן שאם ההורים שלי היו יודעים
כיצד אני מכנה את עצמי, הם היו נסערים ומתחילים להרצות לי על
"כמה שאת מיוחדת", ו"אנחנו לא מעדיפים אותם על פנייך, אנחנו
אוהבים אתכם באותה מידה", ו-"מי אמר שחום זה לא יפה? תסתכלי על
סינדי קרופורד, היא מדהימה!" בסדר, אני יודעת את זה, אבל...אני
לא יודעת... אני עדיין מרגישה שונה... כאילו שכולם מסתכלים
עליהם ולא טורחים להעיף אפילו עוד מבט אחד לעברי.
"רוני, הכלים מחכים!" אוף, הכלים הם לא ארנבת! טוב, נו, אני
צריכה ללכת לעזור...
אוקיי, חזרתי... אז... איפה היינו? אה, כן... טוב, אז בכל
אופן, סיימתי לסדר את הכלים, עזרתי לעפרי לפתור את התרגילים
ומצאתי את המחדד של אמיר (איך הוא הגיע למגירת הנעליים של
אמא?!). עכשיו אני סוף-סוף יושבת בחדר בשקט (עד לפרץ הצעקות
הבא...), כותבת, ומעיפה מדיי פעם מבט לעבר ביל האוגר שלנו
שמסתובב להנאתו בגלגל (להנאתו?). לא מזמן אמיר שמע את המילה
"דביל" בטלוויזיה, אז הוא כל הזמן קרא לו "ביל הדביל", מבלי
לדעת אפילו מה הפירוש... אז הסברתי לו שזו מילה לא יפה, ושגם
לאוגרים יש רגשות, וזה מאוד פוגע בו... לכן אמיר ניגש והתנצל
בפני ביל, וערכנו מסיבת "שולם" קטנה, שכללה שני ילדים קטנים,
מתבגרת, אוגר, לימונדה ועוגיות שוקולד-צ'יפס... זה היה ממש
כיף... חבל רק שהם יכולים לערוך מסיבה כזאת בכל יום, ואילו אני
צריכה לשבת וללמוד...
די הרבה דברים עוברים עליי לאחרונה... לא רק הבגרויות, אלא גם
דברים אחרים... דברים כאלה של בנות... למשל, יש לי בבית-הספר
ילד שמסיים עכשיו את כיתה י"ב שקוראים לו ניב, ואני די מחבבת
אותו כבר די הרבה זמן... הקטע הוא, שאני לא יודעת אם הוא מרגיש
כלפיי את אותו הדבר... בעצם, אני בכלל לא יודעת אם הוא יודע מי
אני! זה די מתסכל, כשחושבים על זה... זה עוד יותר מתסכל,
כשחושבים שנותרו עוד שבועיים לסיום הלימודים, ובמשך 4 שנים לא
החלפנו אפילו מילה אחת... אני חושבת שאני אהיה די עצובה בתחילת
החופש, כשאני אבין שיותר אני לא אראה אותו. אולי אני אראה אותו
מתישהו בקניון (אבל עכשיו, כשיש לו מכונית, מה יש לו לחפש
בקניון?!), או עוצר לי ברמזור והוא בכלל לא יידע שהילדה שכרגע
הוא נתן לה לעבור במעבר-החצייה ידעה מי הוא וחלמה עליו בהקיץ
בכל אותם שיעורי תנ"ך המשעממים (למרות שבאורח-פלא, כל השיעורים
מסוכמים למופת אצלי במחברת... כנראה כתבתי מתוך התת-מודע...
מכירים את זה, שאתם כותבים אבל חושבים על משהו אחר, ואחר-כך
כשאתם קוראים את זה בבית, אתם בכלל לא יודעים שכתבתם את זה?).
צלצול טלפון קטע את קו מחשבתי. זה היה דן, הידיד הכי טוב שלי.
אוחחח... ידיד... אני שונאת את המילה הזאת, זה כאילו שיש
בינינו איזושהי חומה או משהו כזה. הוא החבר הכי טוב שלי, אנחנו
עושים הכל ביחד עוד מגן טרום-טרום חובה... הגננת הושיבה אותנו
אחת ליד השני בשעת הריכוז, ומאז לא נפרדנו. אנחנו גרים אחת מול
השני, בבניינים עם מספרים עוקבים, בדיוק מעבר לכביש.
"תגידי, בא לך ללכת לסרט?"
"לא, אני צריכה עוד לעבור על גזרות ע"ע ו-ע"ו... הן כאלה
מבלבלות!"
"נו באמת, רונית, מי לומד ללשון ביום שישי בערב? דווקא הסרט
החדש של... נו, איך קוראים לו, נשמע לי ממש טוב..."
"כן, אבל..."
"שום אבל! את אצלי בעוד 20 דקות ואני לא רוצה לשמוע שום
"לא"!"
"אבל דן..."
"שמעתי "אבל"? האם שמעתי מילת ניגוד בעלת 3 אותיות ו-2 הברות
שמתחילה ב-"א" ונגמרת ב-"בל"?" תמיד ההערות המוזרות שלו
גורמות לי לחייך...
"טוב, אז אני רק אסיים פה משהו ואני אהיה אצלך, אוקיי?"
"יופי!"
יופי... באמת לא התחשק לי ללמוד ללשון עכשיו, והקולנוע הוא אחד
הפתרונות הבודדים לגרימת רווייה אצל אנשים צמאים לבילוי פה...
זה אחד החסרונות בערים קטנות כמו שלנו, שלא זוכות להרבה מבקרים
חוץ מיפנים שבאים לראות את חברות ההיי-טק בצפון העיר. אבל
אנחנו לא סובלים, אנחנו מאוד אוהבים את העיר שלנו. היא עיר
מאוד מיוחדת, רק שלנו, ושרק אנחנו מבינים את הקסם שלה.
חזרתי מהסרט עכשיו. הוא היה ממש נחמד, מפלט יאה מצרות של
מתבגרים.
בזמן שלבשתי את הפיג'מה והתכוננתי לישון, התחלתי שוב לחשוב על
ניב... והתחלתי שוב לחשוב על כל מיני סצינות שבהן אנו נמצאים
בחדר עמוס באנשים אך הוא מבחין בי מהקצה השני של החדר ומתאהב
בי במבט אחד ויודע, פשוט יודע, כמוני, שפשוט נועדנו להיות ביחד
לעד.
התחלתי להבריש את שיערי בעודי יושבת על המיטה ולפתע פשוט לא
יכולתי לשלוט יותר בעצמי... פרקתי את כל המטען הנפשי שהיה אצור
בי ופשוט התחלתי לבכות. הדמעות זלגו מאליהן וכל מה שהייתי
צריכה לעשות זה היה רק לחשוב עליו שוב וזרם נוסף של דמעות היה
מופיע. לפתע שמעתי מין יללה עצובה ורפה כזאת ממולי. הרמתי את
ראשי והסתכלתי על ביל. הוא הסתכל עליי בחזרה במבט מלא תובנה.
חיוך קטן עלה על שפתיי והרגשתי מין הקלה כזאת, וחמימות
עמוק-עמוק בפנים. ניגשתי אליו קרוב, התיישבתי על ברכיי ולחשתי:
"אז צדקתי, גם לאוגרים יש רגשות, הא?" ושכבתי לישון עם חיוך
נסוך על פניי.
מוקדש למישהו שבתקווה יבין. | 