"הלו?" עניתי לפלאפון בפחד מסוים שאין לי דרך להסביר.
"היי גבר - איפה אתה?" ענה הקול השחצן.
"אצל ידידה..."
"יזיזה?"
"לא... מפיתום..."
"חחחח.... זה בסדר, חנון - שמע, ברגע שאתה חוזר, תרים אלי
טלפון, או קיי?"
"בסדר בסדר - ביי..."

כשהגעתי הבייתה שמתי בלינק בפול ווליום וסגרתי ת'דלת. "איס
אונלי לוקינג פור מור..." הטלפון מצלצל ואני מנתק אותו - אין
לי כוח לאינפי עכשיו - סתם ירד עלי או משו, כל-כך חושב את
עצמו, איזה קאזנובה - הוא לא חכם כמוני - וגם לא רגיש כמוני...
אבל בסופו של דבר הוא כבר זיין מישהי ואני בתול - הוא זה
שמצליח ללכת לכל המסיבות הכי שוות - ואני כל כך מפחד מהחיים
שאני מעדיף להשאר בבית.
אחרי איזה שלוש פעמים שאני שומע את הטלפון מלמטה, אמא שלי עולה
למעלה ודופקת על הדלת. ישר אני מנמיך ואומר לה להכנס.
"למה אתה לא עונה לטלפון?" היא שואלת במן קול של "תן לי להבין
אותך, זה בסדר - אני תמיד אוהב אותך, גם אם אתה הומו או משו
כזה... אבל אתה לא הומו, נכון?"
"ככה!" במן קול של "אם אני הומו או לא - את היית האחרונה
לדעת..."
"טוב - אינפי אמר שהוא קופץ אליך..."
היא הלכה וסגרה את הדלת. מיד הגברתי את הווליום וניסיתי לחשוב
על תירוץ שאני אספר לאינפי למה לא עניתי לו... תאמת - לא נראה
לי שאני יודע למה לא עניתי לו. אני מקנא? מן הסתם... אבל מה -
אני אתן לקנאה להרוס ידידות? לא טיפשי? עליתי על המחשב והתחלתי
לדבר עם מישו באיי סי קיו. לא היה משו - תמיד אני מצפה ליותר
מכל השיחות "נפש" האלו שבאינטרנט בו כולם יותר פתוחים ולכולם
יש טעם כזה משובח במוסיקה בסרטים בספרות בטלוויזיה ובביגוד
ובכלל... כאילו שזה לא ברור שברגע שהם הולכים למסיבה הם ירקדו
ויריעו לשרית חדד, ושהם יעדיפו לראות טיטאניק או נערות שעשועים
יותר מלוק סטוק...
וזה אף פעם לא משו - גם אם השיחה מצוינת, קולחת זורמת ומענגת -
בסוף או שזה יגמר עם טעם של עוד, או שזה יגמר כשכבר לא יהיה על
מה לדבר...
::מה נשמע? למה אני לא רואה אותך במירק?::
::סתם - העיפו אותי בגלל שלקחתי שם של מישו אחר::
::חחח... מי? אולי אני אוכל לבטל או משו::
::אתה לא יכול. תאמין לי... :: אני כותב את זה ושומע את צלצול
בדלת. ::טוב אני חייב ללכת - ביי::
::c ya::
ולפעמים אני מעדיף את השיחות העמוקות האלו על פני הזבל הזה של
ההיי וה-"איפה אתה לא רואים אותך..." שיש בו מספיק בשביל למלא
בדיוק דקה אחת של שיחה.

"היי - איפה אתה? לא אמרתי לך להתקשר אלי?" הוא אמר כשנכנס
לחדר.
נתתי לו כיף ואמרתי ששכחתי ושניתקתי את הטלפון כי לא רציתי
שיפריעו לי...
"אז., איך היה אצל היזיזה שלך?" הוא אמר בגיחוך כזה.
"היא לא היזיזה שלי - גם לא תהיה."
"למה? מכוערת?"
"לא, אבל אתה מכיר אותי - על פחות מקלאודיה שיפר אני לא
מתפשר... אולי מישהי מבנות גילמור..."
ואינפי צחק ואמר לי שמה זה משנה? הכוס הוא אותו כוס. חם ורטוב
אצל כולם... כמעט...
ואני אמרתי לו שצריך גם אהבה.
ואז הוא צחק לעצמו, הוציא סיגריה והדליק אותה. לקח שאיפה ארוכה
בעוד שאני מסתכל עליו ומצפה לשמוע את חוכמת החיים שהוא עומד
להמטיר עלי - תמיד אחרי שהוא לוקח את השאיפה הראשונה של
הסיגריה הוא אומר איזה משו שמשאיר אותי המום וחושב לכמה זמן.
"אהבה מה... מה אתה יודע על אהבה חנון? אתה חושב שאהבה זה מה
שאתה רואה בסרטים? היית פעם באמת מאוהב?"
וכרגיל - נשארתי המום. אין כבר טעם לנסות לענות - כי אין לי
תשובה, אם הייתה לי אז הוא לא היה לוקח את הסיגריה ושואף ממנה
כל-כך לאט... אבל אני תמיד מדמיין מה יכולתי להגיד. יכולתי
להגיד שכן - אהבה זה שאתה לא יכול לחיות בלי הבן אדם - שאתה
רוצה רק בטוב שלו, שאתה רוצה לבלות איתו את שארית חייך. אבל אז
הוא בטח היה מוצא משו. אפילו אני מצאתי שני פגמים - הוא ימצא
עשרה לפחות...
בזמן שחשבתי את כל זה כבר הספקתי לסובב את הראש ולעסות את
הצוואר מה שישר הפליל שאני לא יודע את התשובה...
"אז שמע - רציתי לדבר איתך."
"מה קורה?"
"יש מסיבה מחר בצפון - בא לך לבוא איתי ככה בארבע, נלך, נהיה
אצל חברים שלי שמה, ואז נלך למסיבה - נחזור יום אחרי זה בבוקר
- נשמע לך?"
"אה... אני צריך לחשוב, אולי..."
"מה אולי - בא לך או לא?"
"לא יודע..."
"טוב, אז אני אמצא כמר מישו אחר." הוא אמר וקם מהפוטון שכבר
הספיק להתיישב עליו.
"לא לא... נו... בסדר אני אבוא..."
"אתה בפנים?"
"כן..."
"סבבה... אז מחר אני אקפוץ עם המכונית בסביבות ארבע ככה..." אה
שכחתי - לאינפי יש גם מכונית - שלו לא של ההורים. לי, דרך אגב,
אין...
"סבבה..."

הלילה עבר בשעמום חולף - אט אט בא הבוקר, ואז ארבע בצהריים.
וארבע וחצי.
וחמש...

שש וחצי אינפי מגיע במכונית שלו. מתנצל על האיחור כאילו זה היה
חמש דקות. עליתי למכונית שלו, הונדה כחולה. והתחלנו לנסוע
לצפון. אינפי ידע או לא ידע את הדרך - זה לא משנה - גם אם לא
נגיע למסיבה זו עדיין תהיה חוויה שלא אשכח - בטח גם יותר
מעניינת וכיפית מהמסיבה.
כל הדרך אינפי שר שירים שאם לא היית מכיר אותם (ואותו) היית
בטוח שהם רצף של מילים שהוא ממציא. "וכל הדרך... אני עף... אני
עף... לסנטה פה..."
לא רדיו ולא בטיח - אינפי לא אהב שמישו אחר יחליט לו מה לשמוע
- גם לא מצב הרוח שלו לפני חודש או חודשיים או שבוע או שבועיים
- זאת הסיבה שהוא גם לא שומע קלטות... אצל אינפי העכשיו הוא
שקובע - ובגלל זה אני נתקע במכונית שלו ושומע אותו מזייף עם
חלונות פתוחים שכל הנהגים יוכלו לראות.
במכונית אינפי לא מעשן - שהריח לא ידבק כך שאם הוא אי פעם ירצה
להפסיק הוא לא יתפתה בכל פעם שהוא נוהג. אינפי תכנן, שאם הצבא
לא יהרוג אותו - אז הוא מפסיק לעשן. אבל עד שהוא לא יוצא מזה -
אין טעם. ואני אמרתי לו שהוא יכול למות שנה אחרי הצבא מפיגוע.
והוא אמר שאין מצב - הוא חתם הסכם עם האיש למעלה, הוא מוכן
למות, אבל רק בצבא - נלחם. אם לא, אז אין סיכוי שהוא ימות
בפיגוע, בורח. ושאלתי אותו למה הוא חושב שלמות בפיגוע זה נקרא
לברוח והוא הסביר לי:
"כשאתה באוטובוס - אתה תמיד חושב שכל שניה אתה יכול למות. אתה
בודק את הנוסעים ומחפש כאלו שנראים ערבים. עכשיו נגיד אתה מוצא
אחד כזה - אז מה? אתה הולך אליו ושואל אותו אם הוא ערבי? לא...
אתה מנסה לעבור למקום רחוק ממנו, או לפחות מתפלל בלב שלך שהוא
לא מחבל. זה כבר נקרא להשתפן - אתה לא מת כגיבור, אתה מת
כפחדן. וגם נגיד אתה לא מוצא מישו שנראה כמו ערבי, אתה עדיין
חושש, עדיין סורק את האוטובוס, ואז הפחד הוא אפילו יותר חזק כי
אתה בכלל לא בטוח שאתה עומד למות... אם אתה רואה מישו שנראה
כמו ערבי לפחות אתה יכול לעשות עם עצמך איזה סוג של צדק -
לשפוט את עצמך או להנות מהדברים הפשוטים שאף פעם לא שמת לב
אליהם כמו צורת ההליכה של האנשים ברחוב וכל הבולשיט הזה..."
כן - גם את זה הוא אמר לאחר שלקח שאיפה ארוכה מסיגריה ראשונה.
וגם מזה נשארתי המום.

כל הדרך אנחנו נוסעים מספרים אחד לשני בדיחות, או יותר נכון -
הוא מספר את כל הבדיחות הגסות שהוא מכיר, ואני את כל הבדיחות
הגזעניות שאני מכיר... ואני שואל את עצמי מי יותר וולגארי -
הוא שכל מלה שניה שלו היא זין וכוס, או אני - שממתק את כל דבר
שיוצא מפי בחמימות צבועה ומתממת. מי יותר אמיתי? אני או הוא?
ברור שהוא... אני צבוע כל-כך...

רמזור אדום אחד, בדיוק אחרי שיצאנו מכביש חוצה ישראל, באחד
מהמחלפים הענקיים האלו שמאפשרים לך לנסוע מהר. הוא עוצר. מסתכל
על השעון שבמכונית. "יאללה אם לא נגיע בזמן - הם ילכו ואז
הסלקטור אולי לא יכניס אותנו..."
"יש סלקטור?"
"אלא מה? מה אתה חושב, שבגלל שהמסיבה בצפון אין בה
סלקטורים..."

ממשיכים לנסוע, ובדרך אנחנו רואים את הרמזור בצומת הבא מתחלף
לצהוב. ואינפי לא עוצר. אני שואל אותו מה הוא עושה והוא אומר
לי לא לדאוג...  הרמזור עובר לאדום.
"אינפייייייייייייייי!!!"




חטפתי זעזוע מוח קל והתעלפתי. הרופא בבית החולים העיר אותי
וראיתי את עצמי מוקף באימא שנראתה מודאגת כאילו בכתה, וגם
כועסת. הרופא נראה קצת מוטרד.
"נו, ישנת טוב?" הוא שאל בעליצות מקצועית שכזאת.
"מה קרה?" שאלתי.
"היית בתאונת דרכים. יש לך מזל גדול - יצאת די טוב, זעזוע מוח
קל."
"מה עם אינפי?"
"מי?"
"אינפי, אינפי! מה קרה לאינפי?!"
הרופא הסתכל לאימא שלי בעיניים והיא הסתכלה עליו מבולבלת.
אני כבר הבנתי - אינפי לא יצא מזה...
מאותו רגע לא חזרתי להגיד את השם אינפי בחיי. להלוויה לא הלכתי
- אמא שלו לא התקשרה אלי או משו, גם אף פעם לא ראיתי אותה -
אינפי שנא להיות בבית שלו, ובפעמים המועטות שהיינו אמא שלו או
ישנה או שהייתה בעבודה. לא היה לו אבא - הוא עזב את המשפחה
כשאינפי היה בן שנתיים וחצי.
עם ההורים שלי לא דיברתי יותר על זה. הם גם דברו עם בעל
המכונית השניה והציעו לשלם על הנזקים בתמורה לכך שלא יגיש
תביעה -  מסתבר שיכולים להאשים אותי גם אם לא הייתי הנהג. הוא
הסכים, וגם המשטרה הסכימה.

זהו. אין יותר אינפי. ועד היום, בכל פעם שאני לוקח סגריה
(התחלתי לעשן), אני נזכר בו וחושב על כל הדברים שיכולתי להגיד
לו ולא אמרתי. על איך וכמה שאהבתי אותו.
ואז אני חושב אם אני הומו. ומקווה שלא. ברור שלא. אני לא הומו,
נכון?