עם כל חריקה של דלת הכניסה אני אוטומטית נקפץ, מצפה שצוות
צילום, מאפרות, מלבישות ואנשי קייטרינג ייכנסו פנימה ויתחילו
להסריט ככה ישר, בלי הכנות. הסט ערוך בשבילם בצורה מושלמת:
הבקבוקים הריקים, השולחנות החשופים, מכונת התקליטים העתיקה,
העשן הסמיך והמאוורר שלא עובד שתקוע בתקרה, הראש שלי על הבר,
עם המעיל הארוך והשחור והמאובק והמסריח קלות, במילה אחת:
קלאסי!
רק שהבעיה עם הקלאסי, היא שזה כמו בובת בבושקה רוסית: זה נחמד
ועגלגל ויפה, ואתה משחק טיפה עם זה ומזיז ימינה ושמאלה, ואז
אתה מנסה לבדוק את זה לעומק, מחפש להוציא דברים משלך, מפתיעים,
מרגשים, וכל מה שיוצא לך זה עוד בובות זהות לגמרי, רק שהן תמיד
יהיו קטנות יותר מן הדבר האמיתי. האתגר לאמיצים שבינינו, בעצם,
זה לתקוף את העניין מזווית חדשה לגמרי ולהציץ להן מתחת
לשמלות.
כן גבירותיי ומורותיי, אני שיכור, שיכור מאוד אפילו, לא למדתי
דבר וכעונש נהפכתי לקלישאה. כמו במונופול אני מושהה לשלושה
תורות ובא כוחי  חלש מאוד בחשבון ונימוסים, והקנס יופיע גם על
המגשון השחור הקטן עם הקליפס וגם מחר בבוקר במראה. איברים
פנימיים מתחרים ביניהם על צומת לבי המיידית, מאיימים בשביתה
במידה ולא ייענו בקשותיהם ההגיוניות, אני סוגר את העיניים מפעם
לפעם בכדי לדחוף אותן בחזרה לאישוניהן, שלא יחליקו החוצה כשלא
אשים לב.
פורמייקה ואלומיניום שזורים האחד בשני. סטיבן סיגל וסטאלונה,
כל אחד על קיר משלו, בכדי למנוע חיכוכים הרי-אסון, תלויים על
הקירות, הראשון לא מזדקן לעולם בזמן שהשני מפגין תנוחות
מוצלחות למדי של הסתרת של שלבים שונים של אימפוטנציה וחוסר
שליטה בגזים. אלילות מין בנות חמישים, בשר ודם הפעם, מדגמנות
לנוכחים את העוצמה הנוראית הן של כוח ההמשכיות והן של כוח
המשיכה. קירות מתקלפים ושעירים, שקשוק קוביות ומוזיקה בת
תערובת שכל הוריה מכחישים נמרצות כל קשר בינן לתוצרת האומללה.
ברוכים הבאים לדרום ת"א! היום אני לומד על עורי את משמעות
המילה "אותנטי".
יצאתי לצוד לי קצת אווירה. חבשתי את כובע הציידים שלי, זה כובע
מצוין ואיתו אני לוכד אנשים בלי שהם שמים לב. אני מכוון עליהם
את האצבע ואז שואב אותם וממסמר אותם על הלוח בסיכות קטנות
ומנתח את האמא שלהם. אני פותח להם את הבטן ומוציא את כל
הבפנוכו שלהם החוצה, משחק איתו קצת, מסדר אותו מחדש דוחף בחזרה
ומשתמש לפי צרכי. בד"כ אני מחשיב את עצמי למקצוען בתחום.
הצלחתי לתפוס לי ככה הרבה פרטים מזנים שונים ומגוונים: בני
גילי, אחים לטטוסטרון, חובבי מדע בדיוני וקולנוע חצי-עצמאי,
ספרניות עתיקות, שכנות קטינות והאמהות שלהן, אחיינים בגיל הגן,
לקוחות ולקוחות פוטנציאליים, כלבים קטנים וכו'. אבל זה...
ניסיתי להיטמע, באמת ניסיתי, אדוניי ומפקדיי. כל עקרונות
ההסוואה, שיננתי את כל הקודים, כל מילה נשקלה על משקל שלא
מאוזן תמיד לחובתי, נשמתי שלוש נשימות וצללתי עמוק אל תוך
התפקיד. אינני יודע לגבי האחרים, אבל את עצמי עדיין לא הצלחתי
לשכנע. שלושה אנשים ואוזו מאחורי מימין מדברים כבר יותר מרבע
שעה על איזו מכה מתוך ידיעה ברורה ששום שריף עם כוכב על הדש לא
יכנס להם באמצע. אני עושה את תרגיל האוויר המפורסם שלי ודופק
עוד כוסית. לכמה שניות של סימפאטיה עמוקה ממש שקלתי ברצינות
להסתובב ולהציע להם את שירותי הטובים.
נמרה זקנה ניגשת אלי, זוג שדיים נוזליים למחצה מתחכך בכתפי,
שואלת אותי מה דעתי שנחליף כמה נשיכות בינינו. אמא שלי לימדה
אותי טוב שלא לדבר עם זרים אבל אף פעם היא לא אמרה כלום על
זרות. כאדם ליברלי אני שוקל בכבדות ראש את האפשרויות תוך מתן
דגש לדעתה של המערכת החיסונית שלי. זהו זימון למבחן הבגרות
שלי, מפגן של נחישות, סיבולת גבוהה ודבקות במשימה, שיעניק לי
את הכלים הדרושים להתמודדות עם העולם הגדול, שמסתובב עכשיו
טיפה יותר מתמיד. אני אומר שלא עכשיו, אני עדיין רוצה לשתות
עוד. היא מהמהמת נהמה של הבנה אמיתית וטופחת לי על השכם,
כתזכורת.
הברמן, סליחה, האיש שמאחורי הדלפק, שאני קורא לו ביני לבין
עצמי סלומון, דבר שמאוד משעשע את עצמי, נמנע מלדבר עם הלקוחות
ואני שואל את עצמי האם זו בחירה או שזה הכרח או שניהם. לעצמי
אין שמץ של מושג, אבל הוא תוהה האם יש לו מחבט בייסבול שם מתחת
לדלפק או משהו דומה ולמה לעזאזל מוכרים מחבטי בייסבול בארצנו
ובכלל מה בענייני אבטחה וכשרות וכמה כוכבים יש למקום בעכבר
העיר. אני שולח את עצמי לחפש שקלים בינתיים ברצפה של השירותים
והטמבל הולך ועכשיו אני מרגיש כבר ממש בעניינים, רק שאין לי מי
שיידע את זה. סלומון ממשיך בעקשנות לשתוק, הוא חי בעולם של
הנהונים וכחכוחי גרון. אין כל הוכחה פיסית לקיומם של לשון או
רגליים, המבט בעיניו מזוגג ונראה שהוא מתרכז מאוד בלנשום.
אני פותח את הפנקס, הרבה דפים תלושים נושרים ממנו כמו קשקשים.
הדפים הצהבהבים והכריכה הקשה, מצופת העור, משווה לו ערך של
חוכמה חצי-משומשת, מה שאי אפשר להגיד על המילים הכתובות בו. מה
אני מרגיש? על מה אני חושב? בחילה זו תשובה קלה מדי, תיעוד שלה
לא יעניין אף אחד (חוץ מתזונאים, אולי) ורק יעשה לי עוד יותר
רע. מטאפורות, מטאפורות זולות כמו עטיפות פלסטיק שקופות, חסרות
משמעות כמו קלקר, לא בהן תמצא הגאולה. צריך לגעת באמת בסכין
מנתכים מלובנת בדיוק בצומת העצבים. סטייה של מילימטר פירושה
כישלון גמור. שימרו את המשלים לילדי גן חובה ולסבתות
המרוקאיות, הנסיעה הזאת לא מתאימה לבעלי לב חלש, נשים בהריון
וחולי סיסטיק פיברוסיס. זאת משימה לגבר, עם ניקוטין על השיניים
וזיפים בין הרגליים, מאצ'ו אמיתי עם לב וקיבה מפלדה ספרדית, לא
לכונניות הספרייה עם החוטים למשקפיים או לאפודות הטלאים
האוניבסיטאיים , מעשני המקטרות. זה הזמן שלי לגלות את המתאגרף
הפנימי, זה שמסתתר בכל אחד מאיתנו, בני האנוש ממין זכר.
אוקיאנוס מתחנן מושפל לכפות רגלי שאבוא ואחרוש אותו, אצלול בו,
אשתה ואירק אותו, אתעד עוד ועוד עד שאחד משנינו יטרוף אותי.
באיזה שם אקרא לספינה? פרוזה, אפוס, פואמה, נובלה? מה יהיו
מידותיה? עד כה תפקידי כקברניט היה רק לשבת כאן, בפאב הזה,
ולשתות כמו מלח ותיק, להמשיך ולדחות ולהדחיק את מחשבת ההפלגה,
שהיא ורק היא מעניקה לי את התואר שאני מייחס לעצמי. ונוסעים,
האם יהיו לי נוסעים בכלל? האם יסכים מישהו לטפס על הכבש הרעוע
ולהפליג אל קצה העולם דרך הערפילים והסופות? ובכלל, כל מה שיש
לי כעת זה רק את יומן הקברניט שלי, שכבר עבר דיאטה רצינית,
וכמה מסמרים חלודים. אני מגרד בראשי, זיעה של ליל אוגוסט
מדביקה קווצת שיער אל המצח, המרפקים רועדים, הסנטר שוקל פתאום
חמישה קילוגרם לבדו. דימויים חולפים מולי במהירות אדירה:
אלוהים (זכרי ונקבי) ושטן, מדבר צהוב ואגם לבן, צועניות
וזאבים, מרקורי וונוס ומארס ,הן ככוכבים והן כגיבורי
מיתולוגיה, צוחקים על איקרוס שמנסה לאחות את נוצותיו תוך כדי
נפילה אל האוקיאנוס השחור מתחתיו, אביו מצקצק בלשונו ללא
הפתעה. מילים שלא מתחברות למשפטים שלא מתחברים לשורות שלא
מתחברים לכתבים שלא מתחברים לכלום, אני מרגיש כאילו מישהו ריסק
בשבילי אגרטל והשאיר אותי לחבר את השברים בלי דבק. אולי זה
הלאום שלא נכון, אולי עולם המושגים צריך טלטול רציני, כזה
שישכיח ממני "ערבי טוב ערבי מת", "אחד אלוהינו שבשמיים ובארץ"
ומעל הכל "אין כמו במבה". אני מחליט על הייקו פרי סטייל בתור
בסיס, החריזה תגיע בהמשך, במבנה של לפחות שלושה בתים, קטע מעבר
ואופציה להלחנה עתידית, כל הזכויות שמורות. המוטיב יהיה פנס
והמספר בגוף ראשון. מטעמי אופנה לא תהיה פואנטה. היצירה תעבוד
על רמת ההזדהות האישית ומי שלא מבין ראוי לעמוד כנגד הקיר.
הזמן יהיה לילה, כמובן, כי אין שום זמן אחר שראוי להתייחסות.
הפנס יהיה פנס גז, נחמה מסריחה למדי לגיבור, שיהיה ילד יתום
ועני, שיחזר על הפתחים בכדי לקבל קצת גזים של אנשים עשירים
שכרגע אכלו תרנגול הודו עם שעועית לארוחת חג ההודיה. יש
פוטנציאל למשחק מילים לא רע בכלל עם "הודו" ו"הודיה". עכשיו מה
שאני צריך זה תחושה מחוזקת של עליבות ובשביל זה אני צריך קצת
השראה חומרית. סלומון! תן לי קצת מהויסקי הגרוע ביותר שלכם ואם
הוא לא גרוע מספיק, תעשה אותו כפול! אה, כן, החריפות המחליאה
הזאת, עם הטעם של האפטר-שייב של סבא. כן, זקנותיי הנכבדות, אין
כמו ויסקי בכדי לנצח כל מצב רוח, ולרגע התחלתי באמת לדאוג שהוא
יתחיל להשתפר חס וחלילה.
על מי אני עובד? סיפור דיקנסי חסר פואנטה לא יעניין אפילו את
הגופה של המורה שלי לספרות מהחטיבה. אני אמנם שיכור, אבל לא
מספיק בשביל להכחיש אחראיות למה שהיד שלי כותבת. מה שאני צריך
זה סיפור חזק וטוב על שלושה בחורים גדולים, תורכי עיוור ומלחם.
יהיה שם קוף פרץ כספות שמוחזק בעצמו בתוך כספת (הוא יכול לעשות
את זה רק מבחוץ) ואזמרגד בגודל האגרוף של טייסון. לא יהיו נשים
בסיפור הזה just the tale of a man and his monkey.
זה אולי אוסף השטויות הכי גדול שיכולתי לחשוב עליו. עם הייתי
קצת יותר גרוע יכולתי למצוא את עצמי כותב סיפורי מתח ב"לאישה".
הידע שלי בחיי הפשע מסתכם פחות או יותר כשגנבתי לחברה של אחותי
את הברבי כשהייתי בן שבע. נשארו רק שני אופציות ראויות: סמים
או אהבה, שבעצם שניהם תחת אותה קטגוריה, אז אולי עדיף לשלב.
סיפורו של ג'וני היפה והמסכן, שנפל אל הלבן בלי שליטה כמו כבאי
על מוט מתכת  מצופה וזלין, ושל לינדה, נערה מבית טוב, האישה
שאיתו עד שהמוות (הקרוב מאוד) יפריד ביניהם בעולם הזה. ג'וני
יהיה מוזיקאי לא מחונן שמתעד את דעיכתו היטב ע"י השארת חובות
אצל כל שוברי ברכיים, עוקרי השיניים ומרסקי האצבעות בלוס
אנג'לס. לינדה תהיה זונה, מן הסתם.
איכס!
למה זה לא הולך? למה המשוואה הפשוטה הזאת של עליבות אורבנית+
אלכוהול+ דמויות משנה ביזאריות +כשרון אדיר לא נותן לי= יצירת
מופת של הלייף טיים? זה עבד יופי לבוקובסקי! לבן זונה הייתה
העדינות של נייר זכוכית, הקסם האישי של טרול והסגנון של...
טוב, שיכור כרוני. ובכל זאת! אבל כמה קשה זה צריך להיות? אתה
פשוט פותח עיתון בבוקר וזה מולך! כל הרפש, כל השחיתות והסיאוב,
במרחק זמין מהבית, לנוחיותך, בשביל שלא תצטרך אפילו לקום
מהכורסא! זה לא כאילו שאני חי בעטיפת קרטון: עשיתי צבא, כמה
עבודות מלוכלכות, יש בי מחשבות על הצתות, רצח וניצול מיני, כמו
כל אחד,  יש מספיק סמים בסביבה הקרובה שלי, כל זה אמור להספיק,
לא? אני מנסה לגייס לעזרתי כל דיאלוג שהייתי בו, כל מגע שהיה
לי אי פעם עם אישה, כל זיכרון שיש לי מזמן ששתיתי או עישנתי,
כל מראה של חתול דרוס על הכביש שהפך לי את הבטן. כל זה, ורק
המטאפורה הסתמית הזאת, המטופשת, של אוקיאנוס תקועה לי בראש.
יש לי שנינות, יש לי יכולת ביטוי לא רעה בכלל, עולם דימויים
עשיר, יש לי דמיון ומספיק ניסיון, יש לי תיאור מצוין שכתבתי על
עצמי וגם מגוון תמונות פספורט לעטיפה האחורית. אז מה אין לי,
בעצם? מה אין לי בעצם, שמונע ממני מה שאלפי חרטטנים דחסו
לנובלות שלמות בעטיפה רכה? למה במקום להיות צ'רלס בוקובסקי,
אני מצליח רק להיות  בן דודו הקרתני והעילג, קלוד הופר?
אולי, בעצם, אין לי מה להגיד...
קבוצה של תאילנדים חוגגים מאחורי, איזה חג לאומי שלהם עם
דרקון, או משהו כזה. לא ידעתי שהם מסוגלים לשתות כ"כ הרבה, די
מוזר לחשוב על כמויות האלכוהול האדירות האלה שהם דוחסים לתוך
הגופים הקטנים שלהם, הנעריים, שביחד עם השפמים הקלושים והשיער
המתארך גורם להם להראות כמו חבורה של ילדים בבר מצווה, צוחקים
בשפה שאיש מהנוכחים האחרים לא מבין ולא מייחס לה חשיבות, כאילו
שאין בה מילים "גבוהות", הם חוגגים את קיומו של עולם משלהם,
כזה עם מספר מועט של נקודות השקה עם עולמנו שלנו. עראק, אוזו,
וודקה נקי, דברים שהלשון שלי מתעוותת רק ממחשבה עליהם,
השולחנות שחיברו להם ביחד כמעט קבורים מבקבוקי גולדסטאר
(שעולים כאן פחות מחצי מאשר בכל מקום "נורמלי") שהם שותים
כהפוגה מהדברים הכבדים יותר. אי אפשר להתעלם מהם, אני מרגיש את
הבל הפה שלהם על העורף שלי גם מעברו השני של החדר. אני שונא
אותם, את הבני הזונות הקטנים והצהובים באלה. אני שונא ואתם כי
אני לא מספיק רגיש בכדי להבדיל בין האחד מהם לשני, אני שונא
אותם כי אני כ"כ כבד לידם, אני שונא אותם כי לעולם לא אוכל
לבצע הקרבה עצמית כמו שהם עושים אותה, כמובן מאליו, בלי להניד
עפעף. אני שונא אותם, אחיי ואחיותיי, כי הם שייכים לכאן הרבה
יותר ממני, למרות שבהליכה שיכורה אוכל להגיע הביתה בשלושת רבעי
שעה ואילו הם יצטרכו לעבור יבשות בכדי לעשות כן. אבל יותר מכל,
אני שונא אותם על השמחה הזאת, על כך שהם מסוגלים לנער מעליהם
את העצבות כמו אבק שדבק במכנסיהם אחרי יום באתר הבנייה, בזמן
שאני לא רק שלא מסוגל, אלא גם סופר את הגרגרים.
אחד מהם, שמנמן בחולצת פלנל מתפוררת וכובע אדום דהוי, מסמן
בראשו לעומתי ואומר משהו שגורר צחוק פרוע מכל חבריו. איש לא
עוצר בהם, איש לא מנסה, הם יותר מדי רווחיים בכדי שיעשו זאת,
וחוץ מזה, לאף אחד לא אכפת באמת. אבל הוא צודק, התאילנדי הקטן
צודק. סומנתי, זוהתי, נתפסתי. כמו מהגר על הגבול, מאמץ מבטא
מזויף בכדי שיניחו לו, מנסה להראות כתמהוני במקום שאין הוא
מכיר את חוקיו. אני יכול לחפש עד מחר רוע בעיניו של התאילנדי
הקטן ואני לעולם לא אמצא. הוא פשוט חשף אותי כפי שאני כמו הילד
מ"בגדי המלך החדשים" ולא, מסתבר שאני לא חכם כמו שחשבתי. ואני
עדיין שונא אותם. אני יוצא מהמקום מבויש, מנסה לדמיין את מספר
הפעמים שמישהו קרא לבוקובסקי "בן זונה" כנחמה, כהבטחה.
בחוץ זה יום שישי, כמעט ששכחתי, ילדים שמים את נפשם בכפם
ויוצאים לדרום ת"א, בדרך לעוד איזה מועדון מחתרתי פופולארי,
שמנגן שירי פוגו שאפילו אני לא רציתי לרקוד לפני 7 שנים ויותר.
בנות שמתבלבלות בין גותיקה ופורנוגרפיה ובנים שרוצים לזיין
אותן. הייתי חלק מהקהל הזה פעם, החלק השני, כמובן. אני חולף על
פניהם, מנסה באמת להראות מבוגר יותר ולא בטוח כמה זה מצליח לי,
אני כבר לא בטוח מי אני היום.
מאיזו סיבה אני נהנה ללכת ברגל, ת"א נראית שונה, כמו כל דבר
ביום ובלילה. חלונות ראווה כבויים מושכים יותר, הספסלים נראים
הגיוניים יותר. אני נמשך לעמודים של תחנות אוטובוס ומסתובב
עליהם כמו בסרט של ג'ין קלי. פעם אחת אני כמעט עף לכביש
כשהרגליים מסתבכות האחת בשנייה, אבל למזלי אני נתקע באיזה חנון
המום שנייה לפני שזה קורה.
אני מגיע איכשהו לטיילת. היא לא השתנתה בכלום בחמש השנים
האחרונות, וזה מרגיש כאילו שגם אני לא. הארסים, ציירי הרחוב,
הילדים האבודים שתמיד בסוף גומרים ביטבתה מול צלחת של פסטה
יקרה אחרי שה"ידידות" שלהן גררו אותם לשם, שוב, מתוך תקווה
לזיון. אין לי כוח לכל האספסוף הזה.
אני יורד אל החול, שוקע בו קצת ומתרגל מהר לקצב ההשרכות. עובר
שמשיות וכסאות פלסטיק, מנסה להתעלם מכל ה"פאבים" שאונסים את
החוף להיות משהו שהוא לא. חלק מהאנשים מסתכלים עלי ואני אומר
לעצמי שלא אכפת לי, שעכשיו באמת ובתמים אני מרגיש שונה. אני
מתקרב אל שפת המים, עומד על החול הרטוב והמהודק, מגחך לעצמי
איך זה תמיד נגמר בים. אני שולח את היד אל הכיס ולפני שאתחיל
להסס, אני שולף את הפנקס הזה, שהיה כל כך מלא כשקניתי אותו,
בדפים ובהבטחות, וזורק אותו רחוק ככל שאני יכול. שולח לחמי על
פני המים, מקריב קורבן לנפטון, מוותר, תקראו לזה איך שתרצו.
תהיה זו תרומתי לאומנות.