זו הפעם העשרים ושתים. עשרים ושתים. מספר יפה. יש לה יומולדת
בעשרים ושתים. גם לו. אבל בחודש אחר. ובארץ אחרת. רחוקה רחוקה.
אם כי תלוי איפה הדגש. אפשר גם להסתכל על זה ככה - היא כאן,
בארץ אחרת, בחורף מוטרף מושלג, המדרכות מלאות קרח, האנשים
מסתתרים בתוך מעיל, ניתן לעשן רק בהבל פה לבן ולעשות טבעות,
רצוי לא לשים את האצבעות בטעות על מעקה מתכת, כי הן עלולות
להידבק בפתאומיות, כדאי גם שלא לנקוש באצבע צרידה על תנוך
האוזן - כי הוא עשוי ליפול והעגיל רק יעזור לו, עומדת בתא
טלפון ציבורי, מעבירה משקל מרגל אל רגל, נושפת על אצבעות דקות,
אף אדום, צעיף צמר כחול עם דוגמא כתומה בקצוות, מחייגת מספר
ארוך.

עשרים ואחת פעמים היא התקשרה אליו ברבעון הזה. באף אחת מהן הוא
לא ענה.
בפעמים אחת עד עשר היא החזיקה את הקו כדי לשמוע את קולו בהודעה
המוקלטת, ומיד כשהגיע הביפ, סגרה. בפעמים אחת עשרה עד חמש
עשרה, היא האזינה לביפ עד סופו, לקחה נשימה  - ואז סגרה. פעמים
חמש עשרה עד עשרים, היא ניתקה כבר מיד בתחילת ההודעה, כשהיה
ברור שהוא לא עונה. אחרי כן חשבה לעזוב את זה כבר. די. כמה
אפשר לנגן על אותו מיתר. מספיק, מספיק, מספיק. ואז היא ראתה
סנאי קטן שקפא למוות מתחת לעץ מייפל ליד מעבר חצייה. היא נגעה
בו כדי להיות בטוחה, אבל הוא היה קפוא לחלוטין. זה הזכיר לה את
צ'יפ ודייל כשהיתה מישהי אחרת במקום שהיה צבעוני וחמים ומלא
צחוק, את צ'יפ -  הוא נהג ללחוש לה באוזן קרוב קרוב - כי יש לך
עיניים חומות סקרניות מתוקות כמו צ'וקלטצ'יפ -  ועורה היתה
מצטמרר מהבל פיו - ואני דייל, ויש לי זנב ארוך וצמרירי, ואני
בא לתפוססססססססססס אותך - - -  וזאת כמובן היתה העשרים ואחת.
היא הקשיבה למענה המוקלט עד הסוף, עברה את הביפ וחשבה בייאוש
עמוק ובזעקה ללא קול - אני רוצה הביתה, אני רוצה הביתה, אני
רוצה הביתה. בפעם הזאת החזיקה את השפופרת זמן רב יחסית.  אחר
כך סגרה, בהתה בטלפון לרגע, כאילו חיכתה לצלצול, ומשהיתה
משוכנעת שלא יגיע, הסתובבה, סגרה את הדלת ובמקום ללכת הביתה
להכין את התרגילים למחר, הלכה לפאב הפינתי, לשתות בירה צ'כית
עם השותף שלה.
היא שתתה וצחקה בקול רם מכל בדיחת קרש שסיפר, פיזרה את שיערה
והעבירה בו אצבעות, וכשהדליק סיגריה, חטפה לו אותה מפיו. הוא
חשב שהיא מאוד יפה ומה קרה לה היום אולי בכל זאת בא לה עליו,
כדאי שינסה את מזלו, וכך היה. הוא הופתע מעט מהנכונות והפראות
במגעה אך לא שאל שאלות וכששרטה את גבו והפנתה את מבטה הצידה,
ראה כי עיניה מוצפות דמעות. הוא הרגיש מבוכה ואשמה, וניסה
להגיד משהו בקול רך, אך היא שמה את אצבעה על פיו כרכה את
זרועותיו סביבה וקברה את ראשה בכתפו, מנגבת בו את אפה. להפתעתו
הוא מצא שזה לא בלתי נעים, הוא חיבק אותה חזק כפי שגופה ביקש,
וכשרעידותיה פסקו, הוא נרגע ונרדם. בבוקר התעורר לבד.

עשרים ושתים לחודש. תאריך יפה, סימטרי.
עומדת בתא טלפון ציבורי, מעבירה משקל מרגל אל רגל, נושפת על
אצבעות דקות, אף אדום, צעיף צמר כחול עם דוגמא כתומה בקצוות,
מחייגת מספר ארוך. יש לה יומולדת בעשרים ושתים. גם לו, היא
זוכרת, אבל בחודש אחר.
אפשר גם להסתכל על זה ככה - היא אמנם כאן, בארץ רחוקה, בלילות
כבר לא בוכה יותר, הוא שם, בשמש היוקדת, עם אישה אחרת.
ובכל זאת, תמיד תהיה להם יומולדת בעשרים ושתים.