בחניה מתחת לבית שלך ילדים שיחקו מחבואים. כשעברתי שם הם בדיוק
בחרו את העומד, והוא הסתובב עם הפנים לקיר, השעין את הראש על
היד והתחיל לספור מעשרים אחורה בקול רם. שאר הילדים התפזרו
וחיפשו מקום להתחבא. אחד התחבא בשיחים בגינה שלכם, ואחרת עם
שמלה התחבאה מאחורי הגדר. ילד ג'ינג'י שמנמן התחבא מאחורי ה-
4X4של השכנים שלך, וילדה בלונדינית קטנה התחבאה מאחורי בלוני
הגז. העומד סיים לספור וקרא 'כל העומד מאחורי, מלפניי או
מצדדיי הוא העומד, אחת, שתיים שלוש' ואז הוא הסתובב והתחיל
לחפש. תוך דקה וחצי הוא מצא את הילדה עם השמלה, שמסתבר שהיא
תמיד מתחבאת מאחורי הגדר.
חשבתי עלינו, איך שהיינו קטנים ושיחקנו תופסת ומחבואים בדיוק
כמוהם, ואיך עכשיו אני כבר בקושי זוכר את החוקים. ובכלל, איך
שהיינו בגילם חשבנו, שחיילים הם אנשים מבוגרים שיודעים הכל
ומגנים על המדינה בחירוף נפש, ואיך שכל החיילים אמיצים, ובכלל
לא ידענו שגם חיילים מפחדים. איך לא ידענו אז, שלא כל החיילים
נלחמים, ושיש ג'ובניקים שיושבים במשרדים, ואיך כל הסמלים האלה,
שעכשיו כל כך משנים, לא אמרו לנו כלום באותם הימים- צבא כומתה,
מעיל קצינים, מקוצר, נעליים קלות, מדי א' כותנה, הכל נראה אותו
דבר כשאתה ילד. מי בכלל חשב שיש הבדלים בין חיילים? ועכשיו עם
ה- M-16  המקוצר על הגב, עם המחסנית והאלביט,  אני עומד מתחת
לבית שלך וכל כך מצטער שגדלנו.
ופתאום צצה לי מין מחשבה כזו בראש, שאנחנו עדיין משחקים תופסת
ומחבואים, רק בחוקים קצת שונים, קצת יותר מסוכנים. שוכבים לנו
בשיח, כמו הילד עם העיניים הכחולות, שמתחבא לכם בתוך ההיביסקוס
בחצר, מנסים לא לנשום, ומחכים. לא תמיד יודעים למי, או אם הוא
בכלל יגיע, אבל שוכבים בשקט, לא זזים. לפעמים מגיע מישהו, ואז
יורים, או אפילו משחקים איתו תופסת לכמה רגעים, אבל בדרך כלל
סתם חוזרים בחזרה עם בוץ על הפנים.
אני ניגש לאינטרקום ולוחץ על 'לווין'. אמא שלך עונה, 'זה אני'
יוצא לי כמו תמיד. היא מזהה אותי ופותחת. אני נכנס ומתחיל לטפס
לכיוון הדירה שלכם בקומה השלישית, בדרך כבה האור. אני עולה עוד
כמה מדרגות בחושך, עד שאני מגיע למתג שזוהר באור אדום, אני
לוחץ עליו ומסתנוור. הדלת שלכם פתוחה ואני נכנס פנימה. אמא שלך
יושבת בסלון מול הטלוויזיה ומעשנת מרלבורו לייט. השעה חמש
ועשרים, כמעט חושך בחוץ. נובמבר עכשיו. היא מאפרת ומסתכלת
עליי. היא מכבה את הסיגריה החצי גמורה שלה במאפרה על השולחן
ושואלת אם אני רוצה קפה.  אני מהנהן ומתיישב. מתוך הרגל, אני
כמעט ושואל אם אתה בבית, ואז נזכר ושותק.
אמא שלך הולכת למטבח. היא ממלאת מים בקומקום החשמלי ומוציאה
כוסות מהארון. אני מכיר את הבית שלך מכל הכיוונים. שרצתי כאן
שעות על גבי שעות בילדותי. אמא שלי תמיד היתה שואלת אותי אם
אני רוצה לעבור לגור אצלכם, ואף פעם לא הייתי בטוח אם היא
צוחקת או רצינית.
קמתי, הנשק עליי, בהצלב תמיד, וניגשתי לחדר שלך. פתחתי את
התריס. גשם דק ירד בחוץ. גשם דק ירד גם בפנים. בכיתי. רק בחדר
שלך הרשתי לעצמי. ידעתי שלא תכעס עליי, שתבין. הכל נשאר כמו
שהשארת אותו לפני שמונה חודשים, אפילו הבגדים הזרוקים. תמיד
רבת עם אמא שלך שלא תסדר לך את הדברים. היא חשבה שזה יהיה
מתאים.
התיישבתי על המיטה שלך. התמונה של סיגל הסתכלה עליי בחשדנות
מהמדף. היא אף פעם לא אהבה אותי. תמיד חשבה שאתה אוהב אותי
יותר מאשר אותה. ילדונת מצחיקה. לא היה לה חבר אחרייך. אני
חושב שגם אתה עדיין נמצא אצלה על המדף. אולי גם בלב. בטח גם
היא בוכה לפעמים. אמא שלך אומרת שהיא  כבר לא באה יותר. בהתחלה
כן, אבל עכשיו זה כבר מוזר מידי.
אבא שלך חזר לספרד, הוא היה פה  שלושה חודשים ואז עזב. גם זה
היה יותר משציפינו, אבל אולי אני סתם רע. כשהוא עזב אותך בגיל
עשר הרגשתי כאילו הוא עזב גם אותי, מאז אני כועס עליו, אבל
עכשיו זה כבר לא חשוב.
קמתי וחזרתי לסלון. אמא שלך בדיוק חזרה עם שני ספלים. חייכתי,
כי על אחד מהם היה כתוב רועי, שזה אני. עד כדי כך הייתי בן בית
אצלכם.
מישהו תקע מפתח בדלת ואחיך נכנס מזיע עם כדורסל ביד. אתה לא
תאמין איך שהוא גדל בזמן שלא היית פה, ממש גבר קטן. הוא אומר
שהוא רוצה להיות כמוך גולנצ'יק, ואני מחייך וחושב כמה ירדתי
עלייך אז, איך תמיד צחקתי עלייך שאתה צהוב, ואף אחד לא קונה את
תדמית הגולנצ'יק שלך. הורדתי את הכומתה האדומה מהכתף.
אחיך בא והתיישב לידנו, ואז התחרט וקם והלך למטבח להביא לו
משהו לשתות. הוא חזר עם הכוס שלך ביד ואמא שלך הסתכלה עליו ולא
אמרה כלום, אבל אני ידעתי שאם היית פה כבר היית מכניס לו מכות.
לא משהו רציני, סתם כדי ללמד אותו לקח או שניים בכל מה שקשור
ברכוש. אמא שלך שואלת אותו איך היה האימון, והוא רק אומר
"ניצחנו". מסתבר שהיה להם משחק חשוב נגד איזו קבוצה מעכו. מה
לעזאזל הביא אותם מעכו עד לפה אני לא יודע, וזה גם לא משנה.
אתה קולט שעוד לא עברתי בבית? ישר מהתחנה המרכזית הגעתי אליכם.
התיק הגדול מונח על הרצפה אצלכם בהול. כמו פעם, כשישר אחרי בית
ספר הייתי מגיע לפה, הילקוט שלי זרוק במסדרון. אמא שלי היתה
משתגעת, "מה אתם עושים שם כל כך הרבה שעות? למה אתם אף פעם לא
באים לפה?" הסברתי לה שיש לך לגו מגניב, ואח"כ מחשב וכבלים,
אבל היא בשלה, נעלבת. לפעמים אני קצת מאשים אותה, אולי בגלל כל
הקנאה הזו... אבל אז אני נבהל מעצמי ומתחרט.
כשקמתי ללכת סיגל צילצלה, היא דיברה עם אמא שלך ושאלה מה קורה.
כשהיא רואה את אחיך ברחוב, היא מעבירה לו יד פורעת בשערות
ואומרת כמה שאתה דומה לו, ולהפך. והוא מחייך בנימוס, מתנצל
ואומר שהוא חייב לעוף. הוא אף פעם לא אהב אותה כל כך, תמיד חשב
שהיא לוקחת אותך ממנו.
עם התיק של שלושה שבועות על כתף ימין אני יורד במדרגות.  בין
הקומה השנייה לשלישית האור שוב נכבה, אבל אני ממשיך ככה בחושך
ולא מדליק אותו. אני מגיע לרחוב שמפריד בין הבית שלי לשלך
וחוצה אותו. הילדים שהיו כאן מקודם כבר לא פה. אני תוהה בשקט
אם העומד מצא את כולם, מצטער שבמשחק שלך לא התחבאת כל כך טוב
וה"עומדים" מצאו אותך. ניסית לירות וברחת, היה לך מעצור. הכל
קרה כל כך מהר שרק אחרי שנפגעת, החברים שלך הבינו מה קורה. הם
התחילו לירות וחיסלו אותם. שלושה "מלוכלכים" נהרגו. שלושה
"מלוכלכים" ואתה, שהיית החבר הכי טוב שלי, ועכשיו כבר אין לי
כלום.