השעות נהדפות זו אל זו
תמיד מתהדקות בקצותיהן סביב השתהות העור
מהדסות עד פורקן
ניגר גוף מגוף
מוטל ונפקח
לכל
הרוחות
דממה
עוד כמה רחוק הכל מרחק נשימה?
פיזור דעתי,
פזרנות איבריי-
מצע של אורכידיאות
בשבילך לישון
עכשיו איני מכילה את השקט
(מים גדולים באים אחרי
גם כשאני לבושת להבות
רק פסגות תמוז בודדות
פדיתי ממצולות אב
להתנוסס מעל גגות הבתים האלה
רחש מרזבים אני
בורות בחצר המנזר
שהעורבים מעל לומדים לקרוא בשמי
לא ייחלנו אל צמרות העצים
ייחלנו,
ייחלנו,
אז מה?)
תמיד קרב הכל
מרחק נפילה
מעט אהבתי-
האם הרבה מידי
משנוכל לקשור אל עבותות ידיך?
לפעמים אני ממתינה לך
כמעט איני יוצאת מדעתי.
|
