מבלי לזוז הרמתי את מבטי אליו. הוא היה חמוד כתמיד. עיניים
טובות כאלה, כמו הים. אך הייתה בהם גם את הסכנה, הסכנה לטבוע.
אף פעם לא פחדתי כל כך לטבוע כמו שפחדתי באותו רגע. הוא ניסה
לעזור, להושיע, אך לא היה לו שום סיכוי. אני הייתי כבר רחוקה
אלפי שנות אור, והירח האיר את הספסל עליו ישבתי באור קר ומת.
ניסיתי לצעוק לו שלא התכוונתי שהכל ייצא ככה, ושהוא יצטרך
לראות אותי כך, אבל השפתיים לא שיתפו פעולה עם הלב. גם האיברים
פתחו בשביתה, התנתקו מהמוח.
ישבתי ככה על הספסל כבר אולי שעה, ומאז שהוא הגיע הוא לא הפסיק
להביט בי בעיני הפנינים שלו, שהפכו עצובות יותר ויותר עם כל
דקה שעברה שמבטי הופנה ממנו, מנסה להבין מה עובר במוחי המרוחק.
בתוכי ידעתי שהוא מבין אפילו יותר טוב ממני. פעם גם הוא חשב
כך, היום אני כבר לא יודעת מה הוא חושב.
כמה שבועות לפני כן התחילה התקופה המאושרת בחיי. זה התחיל
כשבבוקר יום מאוס ורגיל למדי, החלטתי ללכת לקנות דיסק אחד
ששמעתי שהוא מדהים בגאוניותו. הגעתי לחנות וקניתי את הדיסק.
כשיצאתי עיניי פגשו את עיניו. כן, אותן העיניים שהיום נראות לי
כים הכי מסוכן בעולם. אז הן נראו לי קסומות ומסתוריות. הוא
החזיק בידו את אותו הדיסק שקניתי, כנראה רכש אותו כמה דקות
קודם לכן.
כמה מילים, כמה חיוכים, פרטים מעטים, ומספר. שם הכל התחיל.
מאז לא ממש חשבתי על הסוף יותר. למעשה, לא חשבתי על שום דבר
שלילי. הכל היה טוב. טוב מדי, מסתבר. מה לא עשינו יחד? צחקנו,
בכינו (מצחוק בעיקר), אהבנו, טיילנו, הכרנו. זה היה נפלא.
חוויה ראשונית וקסומה שלא ידעתי קודם, וגם לא אדע שוב.
כמה שבועות של שכרון חושים שכזה צפויים להיגמר באופן לא ברור
במהרה. בוקר אחד התעוררתי והמחשבות חזרו. כן, על המחשבות על
הסוף, על הסכנות והפחדים חזרו. וגם המחשבה על הפחד לטבוע.
פתאום הבנתי את מה שידעתי כבר מהרגע הראשון ולא נתתי לעצמי
לשקוע במחשבות עליו, כדי לא להרוס לי את הקסם. ידעתי שזה טוב
מדי. הבנתי שדברים טובים לא קורים לי. ואם הם כבר קורים, זה רק
במקרה. אלוהים התבלבל ביעד, שלח מלאך לכתובת הלא-נכונה. נו
טוב, קורה. גם אלוהים טועה לפעמים, מסתבר.
באותו היום לא התקשרתי אליו. גם לא חשבתי להתקשר. בערב צלצל
הטלפון, והעיר אותי מהרהורי הפחד. קולו היה עצוב קצת, אך עדיין
עשה לי צמרמורות בלב, כמו תמיד. הוא שאל אם קרה משהו. אמרתי לו
שאני לא יודעת, שאני מבולבלת, פוחדת. הוא שאל ממה. לא ידעתי
לענות לו. או שידעתי ולא העזתי.
אחרי כמה דקות שבהן ניסה בכל כוחו להבין אותי , חסכתי לו את
המסע חסר המוצא אליו יצא ואמרתי שאני צריכה לסיים. הנחתי את
השפורפרת והתחלתי לבכות. בכיתי בכי תמרורים כזה שבחיים עוד לא
בכיתי. בכי מפוחד, מתוסכל.
כשנרגעתי התחלתי לחשוב  על כל מה שקרה היום, והניתוח של הדברים
העיק עליי מאוד. הייתי חייבת לצאת. לקחתי מעיל, מפתח ופלאפון
ויצאתי מהבית, סוגרת אחרי את הדלת ומסובבת פעמיים את המפתח. זה
היה ערב קריר, רוח נשבה והמעיל חימם בקושי. התחלתי ללכת. לא
ידעתי לאן. פשוט הלכתי והלכתי עד שכשלו רגליי והתיישבו על איזה
ספסל פינתי. ראשי היה מורכן, כמו מתאבל. סירנה רחוקה של
אמבולנס גרמה לו להתרומם כלפי מעלה. לפתע הבחנתי כמה יפה הנוף
מאותו ספסל פינתי, איך יכול להיות שאף פעם לא ישבתי כאן קודם,
לא ייתכן. למעלה זרח לו הירח במלואו, שולח אליי את עורו
המלנכולי. מבטי הפך אותו לקודר עוד יותר ,ומת.
היה שקט. הייתה זו שעת לילה מאוחרת ואיש לו הסתובב ברחוב. רק
אני, והתהיות שלי. חשבתי על הכל. על כל החיים שלי. הילדות,
הבגרות המוטלת בספק, השבועות האחרונים שסימלו תקופה לא מוכרת,
אולי תקווה אפילו, ולבסוף הגעתי אל היום הזה, ואל המסקנות שבאו
אתו. אל הטעות של אלוהים.
ראשי חזר למצבו המורכן ונעשיתי עצובה מתמיד. גופי התקבע לישיבה
זקופה וקרה. האיברים השתתקו, פתחו בשביתה, נתקו מהמוח. התרחקתי
יותר ויותר מהמציאות המוכרת. לא הכרתי את עצמי יותר, לא זיהיתי
שום דבר.
ואז, משום מקום, הוא הגיע. עמד לפניי. מי יודע כיצד מצא אותי.
לא היה לי ספק שזה הוא. למרות אלפי שנות האור שהייתי מרוחקת,
למרות שראשי היה מורכן. הרחתי אותו, הרגשתי אותו באוויר. הכרתי
אותו.

הוא קרא לי בשם שהיה זר לי.  מבלי לזוז הרמתי את מבטי אליו.
הוא היה חמוד כתמיד, עיניים טובות כאלה, כמו הים. אך הפעם
ראיתי היטב שהוא סוער, ומסוכן. דגל שחור התנופף על האישון שלו.
השחייה פה אסורה.
ואני הבטתי עמוק לתוכו, מבלי לומר מילה. לא ידעתי מה הוא חושב
אבל הרגשתי מה הוא מרגיש, וזה הספיק לי.
לקחתי נשימה עמוקה, וקפצתי.

אל תשאלו אותי מה קרה אחר כך כי אני לא יודעת.
כנראה שטבעתי.

5/8/02