בעל כורחי תפסתי את הרכבת הראשונה שראיתי. שילמתי ממיטב כספי
וישבתי זועף במושב הראשון שמצאתי. שקעתי במחשבות שנאה כלפי
הסבתא שלי שהתקשרה. בגללה אני כאן. פעם בשבוע יש לי שעה שבה
טוב לי. שעה שבה אני שוכח הכל. בכדורגל עם החבר'ה. וגם היום,
כמו כל יום שלישי הייתי במגרש, ופתאום השמיים נופלים. סבתא שלי
מתקשרת לסלולרי ומודיעה שנראה לה שזהו זה. ככה נראה לה... אני
מחכה כבר שנים למוות שלה. אני שונא אותה יותר מכל אדם אחר
בעולם, אבל רוצה את הכסף שלה. והיא יודעת את זה. והיא משחקת את
המשחק. בשתיקה. אני צריך להיות נחמד אליה כדי לקבל את הצוואה
שלה. והיא כלבה, אוהו... כמה שהיא כלבה. אין עוד אדם בעולם
שמטפל בה - ובכל זאת היא עלולה לתת את כל הכסף שלה לעירייה או
משהו כזה. אז באמצע הכדורגל היא מודיעה לי שזהו זה, ואני -
למרות שברור לי שלא - חייב לנסוע לקצה השני של הארץ ולסעוד
אותה.
"סנדוויץ' אדוני? אולי שתייה משהו..." מפריע למחשבות הנעצה שלי
ילד מחוצ'קן. ואני עצבני. כמה שהוא מחוצ'קן ומחפש לקוחות, אני
עצבני ומחפש לריב עם מישהו.
"כמה עולה?" אני שואל, והוא, בלי לברר על מה אני שואל בכלל,
עונה שעולה חמש עשרה.
"מה חמש עשרה?!" אני צועק, קם, תופס סנדוויצ'ים מהעגלה וזורק
לרחבי הקרון. "מה חמש עשרה - יא מחוצ'קן?! נראה לך שאנחנו עם
של פראיירים, יא אידיוט?!"
ואז מגיע סדרן ומתחיל לרדוף אחריי. אני בורח, וברגע של אומץ
קופץ מהרכבת. בעודה נוסעת. כך ניצלתי.
כשהתעוררתי בצד המסילה, שעות אחר כך, שחזרתי את המקרה בראשי.
הייתי בכדורגל, קיבלתי טלפון, עליתי לרכבת, ראיתי כתובת חרוטה
בצד המושב שבה נכתב "יהודי - זה לא מה שאתה חושב. אין ירושה
בסוף. רק מוות נורא. קפוץ מהרכבת", אחר כך עשיתי מהומה, ולבסוף
ניצלתי.
את הספר שכתבתי חתמתי בקבלת הירושה.