רצתי,

הכי מהר שיכולתי במעלה המדרגות,
ואחר כך במסדרון
העיקר להגיע לחדר,
שלא ישמע ולא ידע שאני בוכה,
אבל הוא ידע. כנראה פשוט לא אכפת לו.

טרקתי ת'דלת, שנייה בדקתי שלא שברתי אותה
וחיבקתי את היפו, אולי
הפרווה המלאכותית האדמדמה שלו תפחית את הכאב,
הוא החבר הכי טוב שלי   היחידי שיודע שאני בוכה,
היחידי שיודע למה אני צורחת
והוא זה שלא כועס שלפעמים אני מרביצה לו,
הוא מבין שאני צריכה לשחרר פיוזים.

ואני מחבקת ומתפללת, מתפללת ומחבקת.
תעשה שיבוא בוקר, תעשה שאני אגדל,
תעשה שאני אברח, תעשה שדלת הזכוכית לא תפתח, והעיקר להיעלם.
כל כך הרבה פעמים הרמתי את הסכין היפנית הכתומה וחשבתי אולי
היא תעזור יותר טוב להפחית את הכאב.

ופנדורה כבר ילדה גדולה,
ופנדורה עכשיו תעשה קסם,
היא תכנס לארון בין כל הבגדים כמו שהיא עשתה במשחק מחבואים,
ואף אחד לא מצא. אולי גם עכשיו אף אחד לא ימצא.
רק היא והיפו עד שהכל יירגע,
והם לא יבינו לאן נעלמה
בחושך תישן, תרעד, ותלמד שהעולם הוא מקום ממש נהדר,
שהעולם אוהב אותה במיוחד מתי שהיא בודדה.


ופנדורה באמת כבר ילדה גדולה,
והיא כבר למדה מזמן לשנוא את העולם
ואת כל האנשים חסרי האכפתיות שבו,
מסתכלת אל הירח, מנסה לשכוח
כאב ילדות
שלא ייגמר לעולם.    
                                                   









it's
funny that way, how you can get used to the tears and the
pain what a child will believe, you never loved me.
you can't hurt me know I ran a way from you(I never thought
i could) you can't make me cry, you once had the power
i never felt so good about myself
                        ho father- madonna