"עזוב אותי", היא צעקה כאשר אחזתי בזרועה כדי להכניס אותה אל
תוך הניידת. "אני יכולה להכנס לבד", אמרה. הבטתי בה ספק ברחמים
ספק בעניין. משהו בעיניה משך אותי. היא לא הייתה כאחת הבנות
התועות שנהגתי לאסוף מהרחוב. עיניה שידרו חכמה שהיא מעבר לחכמת
רחוב, מצולות של יגון קודר נשקף מהן אך כעוצמת היגון כך גם האש
היוקדת שניבטה מהן. היא ישבה לצידי נבוכה משהו, תוקעת מבטה
בנקודה רחוקה ממני ומביטה בה כאחוזת תזזית. "סע כבר לאן שצריך
ונגמור עם זה", אמרה הנערה בטון רפה. לינור היה שמה. ילדה
שעלתה מאיטליה בגיל עשר. "שמי להב", הצגתי את עצמי. "בת כמה
את"? שאלתי אותה. "שבע עשרה", ענתה ולא יספה.
שתיקה ארוכה ומשום מה מעיקה נשתררה באויר. "אני לא אלחץ עליה"
אמרתי בליבי.
והמשכתי לשתוק.
כנראה שהנופים שניבטו מהחלון תוך כדי נסיעה ריככו אותה, היא
החלה פתאום לדבר.
"אני מתגעגעת לאבא שלי" פתחה ואמרה. "כשאמא החליטה לבוא ארצה,
אבא לא הסכים אבל היחסים ביניהם היו כבר רקובים ולאמא לא היה
אכפת לעלות בלעדיו".
"והוא עלה בסוף"? שאלתי.
"לא", השיבה לינור בטון כועס. "אני זוכרת איך אמא ארזה לי את
הבגדים ושמה אותם במזוודה קטנה, והבגדים של אבא עדיין שכבו
בארון. שאלתי את אבא למה הוא לא אורז והוא ענה לי שמחר בבוקר
הוא מתכנן לארוז אותם", אמרה לינור ונשתתקה.
גל של דמעות הציף את עיניה וזרם על לחיה הקטנות. הבטתי בה
במבוכה, לא יודע בדיוק מה לשאול, מה לומר. לינור המשיכה לספר:
"ואז באותו בוקר נורא בשדה התעופה אבא לא גילה סימנים כאילו
הוא עומד לעלות למטוס, הוא רק אמר לי שאהיה ילדה טובה ושהוא
יצטרף אלי יותר מאוחר. והוא שיקר הבן זונה הזה. אני שונאת
אותו, כל כך שונאת אותו..."
השתדלתי לשמור על קור רוחי מאחר שהבחנתי כי עיניי לחות. על אף
שאבי היה איתי בילדותי הוא לא ממש נכח בה. שנים של שנאה יוקדת
כלפיו עלו מנבכי הזמן וערפלו את מוחי. לרגעים הרגשתי שותף
לשנאתה אך עד מהרה התעשתתי. "איך הגעת למצב הזה?" שאלתי אותה
מתאמץ לשמור על טון רגוע אך נדמה היה לי שהיא מבחינה ברעד הקל
שהיה בקולי.
"אמא בלתי נסבלת, מאז שעלינו ארצה היא רק דואגת לעצמה, קונה
לעצמה בגדים, מטפחת את הופעתה, מתרועעת עם גברים צעירים ממנה
ובכלל לא שמה לב אלי. היה לי בדיוק שני זוגות ג'ינס ושתי
חולצות שהייתי צריכה להסתדר איתם. את אמא לא עניינה העובדה
שאני גדלה ואולי הבגדים נעשים צרים ולא נוחים. נאלצתי לעשות
בהם כל מיני תיקונים שיתאימו לקצב הגדילה שלי.  יום אחד אמרתי
לה מה אני חושבת עליה ואז היא סטרה לי בכל כוחה", אמרה לינור
ושוב שתקה.
חשתי את גרונה נשנק מכאב. דקות אחדות לא יכלה לדבר כלל.
רציתי ללטף את שערה ולומר לה שהכל יהיה בסדר אבל פחדתי מהאופן
שבו תפרש את תגובתי.
"ואז ברחתי מהבית", המשיכה לינור את סיפורה". הכרתי מישהו בשם
מומי והוא היה מאד טוב אלי. הוא דאג לי וקנה לי בגדים חדשים.
הוא נתן לי כל מה שביקשתי אבל גם מה שלא ביקשתי. הוא חשף אותי
לעולם של סמים. סמים קשים. אבל לא היה לי כל כך אכפת כי הוא
היה לי כמו אבא..."
בעוד לינור ממשיכה לדבר הפלגתי אף אני אל מחוזות ילדותי. אבי
היה טיפוס קר ומנוכר. מעולם לא הביע התעניינות של ממש בכל מה
שקשור אלי. אמא הייתה גם אבא וגם אמא. אבא היה מכור לכדורים.
הם היו כל עולמו. כל כך קינאתי באבות של החברים שלי שגילו
עניין בכל הקשור לבנים הרכים שלהם ומשגילו בי עניין היו עיניי
בורקות משמחה אך כבות לאחר מספר שניות מעצב...
"וכשהוא הציע לי שאשמש כנערת ליווי התחלתי לבכות ואז הוא סטר
לי בעוצמה כזאת שלא יכולתי להשאר שם יותר וברחתי. מצאתי את
עצמי ברחוב יפו בתל-אביב, מחפשת... לא יודעת מה בדיוק...
מסתובבת... עד שעצר אותי איש מבוגר בן חמשים לערך ושאל אותי אם
אני רעבה. התחלתי לבכות והוא חיבק אותי כמו אבא... הרגשתי
בטוחה אצלו אפילו שהוא היה אדם זר לחלוטין. הלכנו אליו למלון
והוא דאג לי לארוחת ערב. רציתי לעשות לו טוב אבל הדבר היחיד
שיכולתי להציע לו היה את גופי. הוא סירב. בבוקר הוא העיר אותי
ואמר לי שהוא חייב לנסוע לעבודה, שאל אם אני צריכה קצת כסף.
הבנתי שאני צריכה לעזוב.
אחרי שהוא הלך בכיתי כל כך כמו שלא בכיתי מעולם. עזבתי את
המלון ושוב הכרתי מישהו שגם היה טוב אלי בהתחלה ואחר כך הרביץ
לי אבל אז נשארתי כי כבר לא היה לי כח להיאבק. בדקתי כמה כסף
אני שווה וכאן מצאת אותי..."
כל כך רציתי ללטף לה את הכאב, למחות לה דמעה אחת או שתיים.
רציתי למלא לה את החסך שלי. רציתי לשמש לה ולו רק לרגעים
בודדים דמות של אב, שתדע, שיש גם רוך שאינו אמביוולנטי...
תחת זאת פניתי אליה בטון סמכותי: "לינור, הקשיבי לי... התפנה
מקום בבית מחסה כאן בירושלים. שם תוכלי למצא נערות עם בעיות
דומות לשלך. אם השופט יאשר אז תוכלי לשהות שם עד הגיעך לגיל
שמונה עשרה. את מוכנה לנסות?
העזתי להביט בפניה שוב. שפתיה התכווצו במין רעד לא ברור.
הקשיחות שהייתה בעיניה פינתה את מקומה למבע של הכרת תודה. היא
הביטה בי כלא מאמינה... כאילו שחמדתי איתה לצון. אבל הרצינות
שניבטה מעיני שכנעה אותה שאכן היא עומדת לצאת מהמקום שבו היא
נמצאת  וללכת הלאה. ההתרגשות באוויר הייתה כה גדולה עד שנאלצתי
להפנות את מבטי לחלון הנהג כדי שלא תוכל להבחין בדמעות שניגרו
מעיני.
ודאי שלא ויתרה לי. היה זה מן רגע קסום של  איחוד גורלות
שהפגיש בינינו.
"אלוהים אל תעשה לי את זה" התפללתי.
אך היה כבר מאוחר מדי. כמו הרגישה בחסך הזה שלי לפתה את ראשי
בשתי ידיה ואני כמו ילד קטן בזרועותיה בכיתי.
שמרנו על קשר הדוק, דיברנו כמה פעמים ביום עד שהתמכרנו.
שנתיים עברו עד שנישאנו. היא עברה צבא ואני עברתי טיפול
שהחלטתי לסיים אותו בו בזמן שיכולתי להעלות על דל שפתיי את
המילה : אבא.
ומאז ועד היום היא לי נור ואני לה אב.