אני לא מוסר דרישות שלום.
אל תבקשי ממני למסור דרישות שלום, כי זה לא יקרה. אני מכיר את
זה. את מבחינתך מוסרת, ואני - אני אמרתי לך כבר אלף פעם שאני
לא מוסר דרישות שלום. אחר כך ההיא נעלבת שלא מסרת והכל נופל
עלי. אז קודם כל - תרגיעי את החברות הנוירוטיות שלך. אני לא
צריך את דקיקות הנפש שלהן בימים טרופים אלה שבהם אני מנסה לגבש
לעצמי חוזק רוח. אחרי שהן ירגעו, תסבירי שאני לא מוסר דרישות
שלום. את לא מוכנה למצוץ, אימא שלך לא מוכנה לעשות בייביסיטינג
כשאנחנו מבקשים, אבא שלך לא מוכן לשים כסף על האוטו שאנחנו
רוצים - אז אני לא מוסר דרישות שלום. ואל תבואי אלי בטענות, כי
כסף אני מביא הביתה, ואת הילדים אני מקפיץ לחוגים שלהם, וקניות
אני עושה, ואני נאמן לך. יותר משאת נאמנה לי. אני יודע שאת
מזיינת מהצד. איך אני יודע? כי פגשתי את החתיך שלך ברכבת היום
בצהריים. הוא שאל אותי אם אני הבעל שלך ועניתי שכן, מבלי לחשוב
איך הוא יודע מי אני. "נחמד לפגוש אותך סוף סוף" הוא אמר וישר
הבין שהוא לא היה צריך להגיד. "מאיפה אתה מכיר אותה?" שאלתי,
והוא גמגם משהו...עבודה...משהו. נפרדנו לדרכינו. הוא בחור יפה.
לא התפלאתי בשיט. בול הסגנון שלך. אז עכשיו שאני יודע, אני
חורג ממנהגי כבעל המושלם שתמיד הייתי ואני מודיע לך שאני רוצה
גט. אם אין נאמנות, אז אין סיבה לסבול את שאר החרא. החברות,
המציצות, הבייביסיטינג, האוטו, הילדים, הקניות, הכסף. זה נגמר.
ואם אני כבר חורג ממנהגי, אז יש לך דרישת שלום מהאידיוט.