נכנסתי אל תוך החדר האפל, שם עמד אדם מזוקן בעל חזות רוסית.
כל שלבשתי היה חולצה ותחתונים.
הוא הכריח אותי לשבת מולו, כשקור הכיסאות מטפס אט-אט במעלה
גופי החשוף. הבטתי בו מספר שניות והוא הביט בי. שתקנו.
לפתע הוא התחיל במטר שאלות.
שאלות נוראיות. שאלות פוגעות.
האם לקחת סמים?
האם יש לך נזלת?
האם אתה מקיים, או קיימת יחסי מין?
האם אתה הומוסקסואל?
כל-כך הרבה שאלות בבת-אחת, והוא אפילו לא נתן לי לענות לו.
לא. רציתי לצעוק.
לא!!!
אבל הוא לא הקשיב.
לא לא לא לא לא!!!!!!!!!!
אבל במקום לעצור, הוא הורה לי ללכת אל מאחורי פרגוד, בעוד הוא
מעביר נער נוסף את אותה מסכת עינויים.
"להוריד חולצה."
נשמע קולו לפתע.
נאנקתי.
"מה? כאן?"
"כן."
"עכשיו?"
"אז מתי?"
"אבל... למה?" שאלתי והבטתי בו בעצב.
"כי אני הדוקטור, וככה הדוקטור אומר!" הוא ענה לי עם
חיוך-ניצחון אכזרי.
אז הורדתי את החולצה.
כשהוא אמר לי לנשום, נשמתי.
כשהוא אמר לי להתכופף, התכופפתי.
כשהוא אמר לי לכווץ שרירים, כיווצתי.
ואז זה בא.
"ועכשיו, להוריד תחתונים."
לא האמנתי שזה יגיע.
הייתי בטוח שאני בטוח מפני זה. הייתי בטוח שאני מיוחד. חשבתי
שהוא יחוס עליי.
התמהמהתי.
"ועכשיו, להוריד תחתונים!" קרא בקול מפקד. "אל תדאג," ריכך את
קולו, "זה בכלל לא יכאב."
רועד כולי, התכופפתי להוריד את התחתונים שלי, ולפני שעוד
הספקתי להתרומם, ידו השמנונית ועליה כפפה דקה כבר נמרחה כולה
על איבר המין שלי. היא שיחקה לי בזוג האשכים כאילו היו כדורים
סיניות. היא השתהתה על כל אחד, בוחנת את יציבותה, מרקמה, חוזקה
ואופן עיצובה. כל נגיעה קלה שיחררה גלי כאב שלא פסקו גם כשהוא
פקד עליי להתלבש, בקול אדיש לחלוטין, כאילו שום-דבר לא התרחש
בינינו. כאילו הוא לא עשה בי את אותם המעשים הנוראיים שהוא
עשה.
הלכתי אל עבר תא ההלבשה ואספתי את החפצים שלי. לבשתי מהר
מכנסיים ומיד ברחתי משם, אפילו מבלי לנעול נעליים.
כשיצאתי מתל-השומר, הרגשתי הרגשה משונה. כשאבא שלי שמע שאני
מקבל צו ראשון, הוא אמר לכולם בגאווה "סוף סוף הבן שלי הולך
להיות גבר!".
ככה זה מרגיש להיות גבר, אבא?
ככה?

יואב תירוש.

5/8/2002