השעה עשר עשרים וחמש. ראומה הנצחית שוב מאפסת לי את השעון.
הדיוק חשוב מאד. כל שניה קובעת. השעון מאופס, התיק סגור, משקפי
השמש על העיניים. הגבר בשחור יוצא לדרכו.

הרחובות נחזים למנהרות. הליכה מהירה, קצבית. העוברים ושבים
נדמים כצלליות מטושטשות, לא רואה מהצדדים. מכוון ישר קדימה.
כמו קטר מהיר המנתב דרכו בזריזות על מסילה, ישר ישר ישר, לא
לימין ולא לשמאל. התיק מיטלטל בידי הימנית, קדימה אחורה, בקצב
ההליכה המזורז. הדקות נוקפות, צריך להגיע מהר, קצב ההליכה
מתגבר, הולך ומתגבר. צעד צעד צעד צעד, היד חובטת לפתע בקשיש
מופתע אבל אין זמן להתנצל, גם לא מעניין אותי בכלל, ישר קדימה,
לך לך לך לך לך.

מרחוק כבר רואים את היעד. היא ממתינה בדיוק במקום הנכון, ליד
דוכן הפיס. היא רואה אותי מתקרב. עשר ארבעים ושתים, עוד עשר
שניות. אני צועד אליה, היא מתקרבת אלי. אליה, אלי. המרחק
מתקצר, פחות, פחות, עוד עשרה מטרים, שמונה, חמישה, שני מטר,
מטר אחד.

תוך שלוש שניות מחליפים ידיים תיק גדול וחבילה קטנה. החבילה
אצלי. החבילה אצלי! זה הצליח, אני לא מאמין. ההליכה חזרה מהירה
עוד יותר. הדרך מטושטשת עוד יותר בגלל הדמעות. דמעות של אושר
מאופק. בבית כבר אצרח. עכשיו אני רק חש בחבילה בין אצבעותי.
ממשש אותה שוב ושוב כשרגלי נושאות אותי הרחק הרחק, מהר מהר,
עובר לריצה. רוץ, רוץ, הכל הצליח, אין מה לדאוג יותר, המתח
משתחרר בבת אחת, מתפוגג לו עם כל צעד, נוזל לו עם כל טיפת
זיעה. והזיעה, הו הזיעה, ניגרת על כל פיסת עור, מציפה ומטביעה
אותי. רטוב, משוחרר, מהיר, מאושר, עוד מעט, עוד מעט קט, עוד
רגע וזה בא.

דלת כניסה, מדרגות, נעלמות כלא היו מתחת לשעטת רגלי. מפתחות,
קדימה תפתחו כבר. לא לחבל בגודל הרגע, מפתחות מחורבנים. נפתחה
הדלת. אור. שולחן. יושב. החבילה. החבילה