פעם בעשור זה קורה. הירח נוגע בכוכב אחד קטן בקצה וממשיך הלאה.
אומרים שבשנייה שזה קורה באיזשהו מקום בעולם נולדת נשמה אחת
טהורה שנועדה לגדולה. אני פספסתי את נקודת הזמן הזו ב-27 שניות
בלבד!!
אני בכלל בחורה הומאנית, חישובים מדויקים ומדע הם לא הצד החזק
שלי וגם לא אהובים עליי במיוחד, ולכן תמיד גרסתי שאולי גם מי
שנולד בטווח של הדקה הזו יכול להיחשב לנשמה טהורה. אחרי הכל מה
הן בעצם 27 שניות???
עברו מאז שנולדתי 21 שנים ועדיין לא הגעתי לגדולה המיוחלת
שחשבתי שמחכה לי, ואפילו אין לי כיוון בחיים. בנוסף על כל אלו
אני לא כל כך טהורה... זה לא שאני איזו רוצחת סדרתית, ובאופן
כללי אני דיי בסדר, בחורה טובה, אבל מכאן ועד לטהורות, הדרך
ארוכה ומלאת חתחתים.
נסעתי להודו לחפש את מה שכולם מחפשים שם (הלוואי והייתי יודעת
מה זה.. היה הרבה יותר קל למצוא את זה ככה...). הייתי שם 3
חודשים, עישנתי קצת, נחתי קצת על החופים, הייתי בכל מיני
מסיבות שכמובן היו מפוצצות בישראלים וולגריים שגם מחפשים וסתם,
הסתובבתי לי בחוסר מעש.. יגעתי ויגעתי ולא מצאתי!
חזרתי מהודו והצטרפתי למד"א. חשבתי שאולי אני אציל מישהו, או
אשנה לו משהו בחיים העלובים והמסכנים שלו. אבל שוב התאכזבתי...
נתנו לי להחליף לזקנים חיתולים, לנקות את השירותים, וגולת
הכותרת של תחומי אחריותי הנרחבים: לסדר את הפלסטרים והמזרקים
בקופסאות קטנות לפי גדלים...
מהר מאוד הבנתי שגם כאן אני לא אשנה לאף אחד... ובכלל, הריח של
הבית חולים העלה לי את ארוחת הצהריים כל פעם מחדש. פשוט אי
אפשר להתרגל לזה...
כבר התחלתי לפקפק בעצמי. אולי כל המדענים האלה בכל זאת צדקו
בחישובים שלהם של השנייה הזאת ואני באמת פספסתי את הרגע ב 27
שניות עלובות...
פקפקתי קלות אבל לא וויתרתי! החלטתי לשנות גישה בחיים. לא
לחכות לייעוד שלי שיבוא אליי אלא למצוא אותו בעצמי. אז חשבתי
וחשבתי והלכתי ללמוד משפטים. ההגיון אמר לי שאני אתקדם בסולם
המערכת המשפטית מהר יותר מהאחרים, כי אחרי הכל אני רחוקה
מייעוד הגדולה 27 שניות בלבד, וככה אני אגיע להיות שופטת בכלום
זמן. בתור שופטת, כך חשבתי, אכניס את כל הרעים לכלא, אמגר את
הפשע והרשע לצמיתות ואשליט צדק עולמי נצחי.
אז סיימתי ללמוד, עברתי את ה"בר" והתחלתי לעבוד באיזה משרד
עורכי דין יוקרתי בצפון ת"א.
המשכורת הייתה טובה, המשרד מרווח וממוזג והקפה משובח. תוך שנה
וחצי הפכתי להיות שותפה. הייתי השותפה הכי צעירה במשרד. באותה
תקופה גם פגשתי את אלון (לימים בעלי ואב ילדיי). אחרי 5 שנים,
כשכבר הייתי יו"ר הבורד של החברה הציעו לי להיות שופטת בסופרים
קורט. כמובן שהשבתי בחיוב, אחרי הכל, זו הייתה התוכנית כדי
להראות שאותן 27 שניות לא יעצרו אותי בדרכי לתהילה. הייתי
שופטת 21 שנים. הכנסתי רעים לכלא, ומיגרתי את הפשע. גם התחתנתי
עם אלון וילדתי את טלי ואסף. אחר כך פרשתי לגמלאות. טלי כבר
גרה בניו יורק עם החבר שלה שאני לא סובלת כי הוא גוי, ואסף
עכשיו באיזה מוצב נידח בצפון. הוא בטח יושב שם ואוכל את העוגה
ששלחתי לו...
אני ואלון נסענו לקריביים לשבוע כי יש לו כרטיסים מוזלים (לא
שיש לנו איזו בעיית מזומנים, אבל אחרי הכל אנחנו בכ"ז
ישראלים...). ישבנו שם על החוף עם כוס מרטיני ביד. הייתה רוח
חזקה נורא ופתאום הקאתי על החול את המרטיני, יחד עם העוגה
שאכלתי לבראנץ'. אלון קצת נבהל. ניסיתי להרגיע אותו שזה סתם
בגלל כל האוויר הצח הזה ושאני פשוט התרגלתי כבר לצחנה של ת"א,
אבל הוא התעקש לקחת אותי לבי"ח, כי הוא אף פעם לא ראה אותי
מקיאה ככה. בסוף הסכמתי והלכנו לבי"ח הקריבי. אפילו בבי"ח שם
הייתה אווירה של חופש ושלווה, ואולי זה מה שהקל כל כך על שנינו
כשסיפרו לי שיש לי בגוף הרבה מאוד גידולים סרטניים... ועוד
ממאירים...
חזרנו למלון והתחלנו לארוז. הסכמנו שנעזוב למחרת בבוקר. אלון
כבר התקשר לחבר שלו מהצבא שהיום הוא רופא נחשב מאוד שמתמחה
במחלות סרטניות וקבע איתו פגישה מיידית לעוד יומיים. אני כבר
חשבתי מה אני אספר לטלי ולאסף. אבל, למזלי, לא הייתי צריכה
לדאוג לזה יותר מידי, כי דבר ראשון הם ילדים גדולים כבר וידעתי
שהם יהיו בסדר, ודבר שני - כי בבוקר כבר מתתי. בלי דמעות בלי
כאבים משתקים ובלי חרחורי גסיסה. מתתי בשקט בשינה. הייתה
הלוויה נפלאה. אלון ניגן את "אימג'ן" של לנון, שזה השיר שבו
התנשקנו בפעם הראשונה. אסף הגיע ישר מהצבא כי המפקד המניאק שלו
השאיר אותו שעתיים ביציאה. הייתם מאמינים??? שעתיים ביציאה
ביום של ההלוויה של אמא?!?!? בכל אופן, אסף כתב איזה הספד יפה
כזה וכולם נורא בכו, ממש כמו בלוויה של רבין כשנועה דיברה...
טלי באה מניו יורק וכל הזמן רק בכתה על הכתף של החבר הגוי הזה
שלה. אני רק חושבת שאם רק הייתי מספיקה לכתוב צוואה הייתי
מבקשת ממנה דבר אחד, רק דבר אחד - שתמצא איזה בחור יהודי מבית
טוב, ותיפטר כבר מהגוי הזה... אבל כמו שאומרים, לא בוכים על
חלב שנשפך וצוואה שלא תיכתב מעולם.
ועכשיו, בדיעבד, כשאני חושבת על זה, מי היה מאמין ש- 27 שניות
מזויינות יפרידו ביני לבין טהורות הנפש והגדולה... |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.