לילדה הכי יפה בגן קראו תום שחף. וו אחת לא היתה גן, לא גן של
שושנים בכל אופן. למורה שלנו, שרק עכשיו גמרה את הסמינר, היה
מבטא צרפתי ומחזר מקריח שעישן ז'יטן בלי פילטר. בסוף השיעור
הרביעי היינו מתפלחים החוצה דרך הפירצה בגדר וקונים מיץ קרח
כתום מזקן נכה שתום עין שנהג באופניים מצ'וקמקות, צעק כל היום
'מיצקרח', ככה, במילה אחת, ורימה אותנו בעודף.

אחרי בית הספר הייתי עוקב אחרי תום, מרחוק, שומע אותה ואת
החברות שלה צוחקות על כל מיני ענינים שבנות בגיל ההתבגרות
צוחקות בגללם. אני ודוידזון ישבנו מאחוריה ומאחורי שירז בכיתה
הצפופה וכל הזמן משכנו להן בשיער, העברנו יד תמימה כביכול על
גבן, תרים אחרי סימניה של חזייה ראשונה. עשינו די הרבה רעש עד
שיום אחד הצרפתייה הנמוכה, ויוי, או משהו עם צליל דומה, החליטה
על הפרדת כוחות. באמצע יוני, כשהחופש הגדול היה כבר באוויר,
ובשיעורי ספורט היינו הולכים לבריכה בבית יציב, דוידזון עבר
לספסל הראשון ותום עברה לשבת לידי. ישבנו ביחד בערך שבועיים,
יום אחד אמא שלה, שהיתה עורך דינית או משהו כזה באה לכיתה
דיברה עם ויוי, ויויאן, ניקול, או איך שלא קראו לה, אמרה שאני
מפריע לתום להתרכז וביקשה שבשנה הבאה היא תשב במקום אחר.

אבל השבועיים האלה הספיקו. כשהחופש הגדול התחיל הייתי עוקב
אחריה, מלווה אותה במבט אל שיעורי הבלט, מביט בה כשהיא מתרחקת
בפיאט אונו הכחולה שלהם יחד עם אחיה הקטן ושירז, בדרך לאי שם.

באמצע אוגוסט הנחתי לה פתק בתיבת הדואר. אני מניח שבגיל הזה
הצעד שעשיתי נקרא משהו כמו "להציע חברות". היא לא ענתה, לא
צילצלה ואפילו לא באה לבורגר ראנץ' בשכונה ה', ביום חמישי
בארבע, לשולחן שליד הדלת. ביום הראשון של השנה החדשה רציתי
למות. בגיל 21 אין מקום לטעויות מהסוג הזה. נכנסתי לכיתה רק
אחרי שהצילצול נגמר, התיישבתי ליד דוידזון והשפלתי עינים.

ניקול הקריאה בקול מונוטוני את השמות: ראובני, רבי, שדה,
ואחרון אחרון חביב, אמיר תם".

תום עברה דירה, אמא שלה נהיתה שופטת, הצרפתייה התחתנה.