חנות ענקית לבגדי אופנה המיובאים מספרד, למי שלא יודע. בכל
מקרה תוך שיטוטי בחיפוש אחר סוודר בצבע האפור אהוב עלי, נתקלתי
באמא, אבא, ילד והאזנתי לשיחתם.
האמא עצבנה, אינני יודע למה, אולי קולה, אולי יציבתה, אולי
התנסחותה ואולי הכל ביחד: " יוני", אמרה לבנה, "מדוע שלא תביט
בבגדים ששם, גם הם נאים", הבליחה מגרונה כאילו מה, כולה בגדים
זבל מספרד שעושים ביצור המוני, מה התחת שלה, שנאתי אותה, הלכתי
סביבה אנה ואנה, השתוקקתי לאמר לה:
"כוס אמא שלך", אבל לא היה לי האומץ.
כאילו פגשתי ברחוב או בחנות ספרים מישהי מקסימה וניסיתי ליצור
איתה קשר, אותו הדבר אבל הפוך.
שנאתי אותה, פשוט שנאתי אותה והיא בשלה.
"יוני, למה שלא תמדוד ראה איזו גיזרה מיוחדת".
ספרתי עד שלוש, נעמדתי מולה אך גרוני ניחר.
רצתי לקופה, לקחתי משם פתק כזה של מבצע של הקניון שקונים בשלוש
מאות שקל ומשתתפים בהגרלה חסרת סיכוי, רשמתי על הפתק: "כוס אמא
שלך", מסרתי לידיה וברחתי.
זה לא היה כמו לעמוד מולה וממש להתריס בה קבל הקהל שהמה בחנות,
אבל גם זה עזר לי להתפרק במשהו. |