יש שאהבו ללמוד בתיכון, ישנם כאלה שלא. כך או כך, לכולנו יש
חוויות מן המוסד שהולכות איתנו לאורך החיים (לפחות עד שאנחנו
מזדקנים ושוכחים דברים).
הסיפור שלי משלהי התבגרותי בתיכון קשור, איך לא, לבחור מקסים.
'בחור'? נו באמת, אולי נער מתגבר עם חצ'קונים. אבל אני הייתי
תיכוניסטית מאוהבת והאהבה עוורת, כך אומרים.
למזלי, הוא היה הידיד הכי טוב שלי, מה שאומר שגם אני נראיתי לו
בעלת פוטנציאל, כך לפחות חשבתי.
הוא היה רוחני, מנגן על פסנתר וקורא שירה
וגם, הבנאדם הכי שנוא בשכבה.
השאר לא סבלו אותו, כי הוא קצת יותר חכם מהם (הבעיה איתו שהוא
היה חייב להראות לאחרים שהוא חכם מהם).
אבל אני, בונה, חיבבתי אותו. ולמעשה תמיד נמשכתי אל
האאוטסיידרים (החבר הכי טוב שלי בכיתה ג' אכל בייגל'ה שזה בסדר
גמור, אבל קודם הוא היה מכניס אותם לאף. לכן, עשו עליו חרם,חוץ
ממני, איזו נשמה טובה).
ונחזור לימי התיכון העליזים (כן בטח, אולי בתיכון אמריקאי שבו
הייתי לבטח מתפקדת כמעודדת של קבוצת פוטבול):
הידיד הכי טוב שלי ואני היינו מבלים בחנויות ספרים, דיסקים,
בים ובבית עם דיסקי הג'אז והגלאם רוק שלי.

בסופו של דבר, הגענו לסוף י"ב (אללי!!).

ומסיבת הסיום עמדה להתקיים.

זו תוכננה להיות מסיבה מהסוג היאפי-צפוני-איכסה-פיכסה. הווה
אומר, נשף סיום שכולל אולם אירועים, שמלות ערב, טוקסידו, סיגר
למסיימים, פרחים למסיימות, וקונדומים לכולם.
יופי, זה החינוך המיני היחידי שקיבלנו (חוץ מהווידוי של המחנכת
שאמרה לבנות: "אל תצפו שהפעם הראשונה והשנייה שלכם תהיינה
טובות". אנו, הבנות, הסתכלנו עליה במבט משתומם וקצת ריחמנו
עליה.

שבועיים לפני המסיבה, הטלפון מצלצל וידידי היקר על הקו.
הוא: "היי בונה, מה נשמע, לומדת לבגרות בתנ"ך"?
אני: "שלום-שלום, אני בסדר גמור. כן, הגעתי להצהרת כורש, מה
שלומך?"
הוא: "מצויין. רציתי לשאול אותך אם מישהו הזמין אותך לנשף
הסיום".
אני: "טרם" (הכנות מחייבת בין ידידים).
הוא: "רוצה שנלך ביחד, כזוג?"
אני: (לא מצליחה להסדיר נשימה, חושבת 'אוה! אחרי כל השנים
שחיכיתי וסוף סוף זה בא) "בוודאי" (מזל שהצלחתי לדבר).
הוא: "יופי, אבוא לאסוף אותך עם מונית (לא היה לו רישיון, כמה
חינני).
אני: "יופי, יהיה נחמד".

הלכנו לנשף הסיום (והוא הביא לי פרחים). ואני מצידי, השארתי את
הציניות שלי לגבי כל האירוע בבית, אז רקדנו ועלזנו.
חזרנו הביתה (במונית) ונפרדנו לשלום (ובלי נשיקה).

שבועיים לאחר מכן נערי עמד להתגייס.

הזמנתי אותו לביתי הדל כדי להפרד.
ישבנו ודיברנו.

ואז השתקתי אותו לרגע ונתתי לו לקרוא שיר של קט סטיבנס:
"I can`t keep it in"
הוא קרא בעיון ואמר לי שכתבתי שיר יפה.
השבתי בתודה, אבל סטיבנס כתב אותו.
לאחר מכן שאלתי בעדינות אם הוא מבין מה עומד מאחורי השיר (לא
כזה מסובך, הוא פשוט זועק בשיר שהוא רוצה את מושא אהבתו).
לא חיכיתי לתשובה, ואמרתי לו שאני אוהבת אותו.
ככה, פשוט.
הוא נשען לאחור, ואמר: "אני מאוד מעריך את הכנות שלך, אבל את
יודעת, לא?"
אני:" יודעת מה? יש לך מישהי?"
הוא: "אני... מאוד מחבב אותך, אבל אני הומוסקסואל. חשבתי שאת
יודעת, כי לא יצאתי עם בנות בכלל".
אני: "אבל היינו כל התיכון ביחד, אז חשבתי ש..."
הוא: "בונה, את החברה הכי טובה שלי, אבל ..."
אני: "אז למה כשהיינו בכיתה י"א שיחקת אותה קנאי כאשר מישהו
התחיל איתי בבית הספר וקצת הסתובבנו ביחד"?
הוא: "אני לא זוכר את זה. ובכלל, אני לא מבין איך לא ידעת?"
אני: "כי לא אמרת לי. ולא, לא כתוב לך על המצח: 'הומו'".
הוא: "היית מעדיפה שאגיד לך שאני לא מעוניין בך"?
אני: "שלא תבין לא נכון. לא מפריע לי שאתה הומוסקסואל, אבל אם
היית אומר שאתה לא מעוניין בי, הייתי מנסה בכל זאת. וכרגע,
להבנתי, אין לי שום סיכוי".
והוא צחק.

המשכנו לדבר. הרגשתי קצת מוזר, כי פתאום הוא נחשף בפניי וסיפר
לי את כל החוויות שלו בתיכון הקשורות לנטייה המינית שלו. פתאום
בבית שלי, אחרי שלוש שנים, היינו באמת החברים הכי טובים
שחושפים את הסודות הכמוסים.

לאחר מכן נערי התגייס. שירת רחוק מהבית ויצא פעם בשבועיים.
התקשרתי, שלחתי מכתבים ושמרנו על קשר.
אחרי חצי שנה גם אני התגייסתי, והייתי תקועה מחוץ לבית זמן לא
מועט.
המשכתי להתקשר, מאוד אהבתי אותו, את ידיד הנפש שלי מהתיכון.
פה ושם יצאתי עם אחרים, ואפילו קרה שהוא התקשר באמצע.

אחרי זמן מה, הקשר נותק. אף אחד לא אשם, דרכו של עולם.

כשהתחלתי את השנה השניה באוניברסיטה, יצאתי עם חבר וחברה
ללימודים, לבית קפה של הקהילה ההומו-לסבית (חברי רצה להכיר
מישהו, אז התנדבנו לעזור).
ושם פגשתי את נערי שיצא לחופשה. הוא בקבע, כך התברר.
דיברנו, צחקנו, החלפנו זכרונות. לפני הפרידה ולאחר שהבטיח
להתקשר, ניגש אלינו המלצר שנראה כל-כך מוכר.
הוא פנה אליי ואמר: "היי, את זוכרת אותי? הסתובבנו ביחד
בתיכון".
התאמצתי להזכר ופתאום זה נחת עליי: "בטח שזוכרת!!".
(בתקופת התיכון ידידי היה מתחקר אותי לגביו, וחשבתי שזה  בגלל
שהוא רוצה אותי).
עוד אסימון נפל לי כשראיתי שידידי זכר אותו גם כן.
בפגישה המקרית בבית הקפה, הם מצאו שפה משותפת, ולא רק שפה.
ובדיעבד מתברר, ידידי לא קינא לי כלל וכלל, אלא למלצר שלמד
איתנו.

לכולנו יש חוויות מהתיכון. חלקן הולכות איתנו לאורך החיים, לא
רק בהוויה, אלא מסתבר שגם באופן ממשי.