[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








הכל התחיל כשישבנו על ספסל בגן הציבורי. חבורה של צעירים
התקרבה אלינו ואני ואסף ישר קיטלגנו אותם בתור ערסים מן השורה
..מה שהביא גם את אסף להתקפל במושבו בחוסר נוחות. הסתבר שהם
חברה ממש נחמדים שחיפשו מישהי  שקבעה איתם כאן, כנראה דפקה
ברז. הם באו בחבורה, גיבוי רציני, תהיתי מי מבינהם הוא המגובה,
הרחתי משהו שקשור לאינטרנט, דמיינתי כבר במוחי שיחת טלפון "אני
אהייה זה עם החולצה האדומה, הגינס וקוצים". אחד מהם אפילו פחד
מהתנשמת המצויה במקום מגורי. הרגשתי רע כששפטתי אותם כל כך
מהר, אבל לא על זה רציתי לספר. הפלגתי לי באותם מחשבות שאני
אוהבת לדמיין, לבנות לי עולם סיטואציה משלי כשם שעשיתי איתם
כשפתאום היה בום חזק. אני ואסף הסתכלנו אחד על השני
וידענו...סירנה אחת שנשמע-ואנחנו באוטו. ובאמת הסירנה נשמעה.
מיד קמנו נכנסנו לאוטו והתחלנו לנסוע למקומות הומי אדם באזור.
מאוד התאכזבנו כשלא מצאנו פיגוע וחזרנו בחזרה לספסל בגן
הציבורי. מאז בעצם התחיל הכל. אז אולי הייתי צריכה להתחיל
מפה.
הסיפורים שאני הכי אוהבת הם אותם סיפורים על אהבות ילדות.
אהבות חזקות כאלה וטהורות. איך הוא מתאהב באותה ילדה שעשה איתה
פיפי בבריכה הקטנה הכחולה, איך הוא מתאהב בצמה הזהובה שלה שמשך
בה כל כך הרבה בעבר, איך פתאום פתאום אותה יד שאספה בוץ לעוגות
הבוץ נוגעת בו ומרעידה משהו בפנים. ולאט לאט זה נרקם, וזה
טהור, וכולם יודעים.
לי לא היתה אהבה כזאת. אותו ילד ששיחקתי איתו פרה עיוורת,
מחבואים וכדורגל (כן אני קצת בת-בן) גדל להיות החנון של הכיתה.
אני בגיל 17 התאהבתי בבחור בן 25 שלא הותיר לי שמץ של ילדותיות
בגופי, וטיפה של טוהר. אולי בגלל זה אני אוהבת לראות דוסון
קריק, לפחות את העונה הראשונה...להשלים את החסר במציאות
בדוייה.
  אחרי הגן הציבורי אסף הביא אותי לביתי. כל האדרנלין של
חיפוש הפיגוע עדיין זרם בעורקינו. החלטנו שאנחנו חייבים לעשות
משהו אחרת נתפוצץ.
בדר"כ הפעילות שהיינו בוחרים בה היתה קשורה למין, ואם היינו
ממש מקוריים אז התווספו חפצי עזר ולפעמיים גם קצת משחק מוקדם.
אבל הפעם זה צרם לי. רציתי להיות הילדה הקטנה שבתוכי, ורציתי
שאסף יהייה החבר לעוגת הבוץ שלי. "תביא ביצים, מהר מהמקרר!"
אמרתי. "את לא חושבת זה קצת ביזארי, עזבי, אין לי כוח לנקות את
זה אח"כ מכל הגוף שלא לדבר על השיער." אבל התעקשתי שיביא.
ואסף, כמו כל בן שלא יכול למשוף פעולת טרום זיון ליותר מכמה
דקות, הלך כמו כלבלב טועה למקרר. אני עוד חיכיתי בחדר וזה היה
מבדר מאוד לשמוע אותו מסביר לאמא שלי, ב"כנות" כמובן, למה הוא
צריך ביציים ב3 לפנות בוקר. "אהה זה כמו הקטע שהיה בלרקוד עם
טייסים... מדליק... להביא גם זית שנתקע בפופיק החמוד שלך?" אסף
גיחך לעצמו בכניסתו לחדרי. אמרתי לו להתארגן מהר ולאט לאט הוא
הבין שלא מדובר בעוד זיון פרוע, וגם לא אחד כזה מחוץ לבית, או
בכל מקום אחר. העניים שלי נצצו כמו שאף פעם לא נצצו לפני שום
ערב סוער עם אסף, והוא הבין. יצאנו והתחלנו לרדת במורד הרחוב
החשוך. היה לי מאוד קשה לבחור מטרה. בגיל הנעורים אין את
ההתלבטויות הללו כשיש משרד חינוך שאתה כל כך מתמרד בו. אתה רק
צריך לבחור מורה...ולכוון. לבסוף הצלחתי לחשוב עליו.
מרדכי! נהג המונית המניאק שלי. אסף תמיד אומר לי שהוא לא מבין
למה אני עדיין נוסעת איתו כל הזמן כשאני כל כך שונאת אותו. זה
נכון, תמיד שאנחנו קובעים על מחיר מראש הוא שם את הטיסה של
החיים שלו כאילו תקוע לו נר בתחת.  וכשהוא מפעיל מונה הוא נוהג
כמו הסבתא של חברה שלי, בת ה96, לא עוקף ועוצר בכל מעבר חצייה,
כאילו משכנע אנשים שהם צריכים לעבור בו עכשיו.
אבל, יש לו באוטו תמיד 2 סוגי מסטיקים: בננה וקינמון. ותמיד
שאני נכנסת, אחרי שאני חושבת באיזו דרך אני אשלם כך שידפוק
אותי פחות, אני לוקחת מסטיק אחד מכל סוג, מכניסה לפה, ומתענגת
עליהם לכל השעות הקרובות.
  והיום, במעמד החגיגי הזה, שאין להקל עליו ראש, בחרתי בו.
אסף ואני דרוכים כמו כלבי צייד בכניסה לביתו הישן, מרגישים
מינימום ארנולד שוורצנגר בשליחות קטלנית 2. העסק הלך מהר, לא
יותר מכמה שניות. דלת העץ הסדוקה התמלאה בחלמון, חלבון וכמה
קליפות. ורק בשביל האירוניה, וכי בכל זאת אני גדולה, השארתי לו
גם מסטיק מנטה לעוס בין המשקוף לפינה.

הצחיק אותי לראות שגם אסף נהנה מכל העניין. אני חושבת שגם
ראיתי  לו ברק בעיניים. אולי הוא נזכר בילדה עם צמות, ובבריכות
כחולות עם פיפי במים...  
 









loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
תפסיקו
לצחוק!








קומיצה מאבד את
עשתונותיו מול
חבורת השודדים,
לבוש בחליפת
נינג'ה ואוחז
במברג גדול


תרומה לבמה




בבמה מאז 5/8/02 17:44
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
מיטל סטינגר

© 1998-2019 זכויות שמורות לבמה חדשה