נגדי חולפים המוני אצבעות -
כמו גם שלי -
כל אחת כחוד זרבובית,
משפך לעצבים ורגש,
הכל לכדי לחיצת הדק.
כזו עוצמת הרס - מהיכן
ישאבו תעצומות הנפש
שידרשו, לתת לה דרור?
ובסערת נפשם וברעד פרקיהם,
כרוחות המרום סופקים כפיים,
בדוחסם עבים רחשי זעם.
ומכת ברק כחרב מושחזת
תכה באדמה הספוגה,
וכגוף חם מדמם נדהם
עיניה ועיני שואלות "למה?"
ואצבעותיי מתקשות להרפות מאחיזתם
כמנסות לחבוק את מה שלא ישוב,
מתרפקות על מגע הברזל.
ובו-זמנית גם צופה מן הצד
כשואל, מניין האדישות?