זוכרת איך ישבנו בגני תום
בינות ענני שלווה אופפת
עד לכדי נגיעה רופפת ?
הילדות עמדה מלכת.
למראית עיני, העייפות
צולבת את בינתי,
את שומרת על איכותי.

סיפורים המשלת לאוזניי הצמאות,
אהבת דמים, אבירי שולחנות עגולים,
שפת רננה, מרנינה את נפשי, חצובה
סלעי עופרת אל תוך לבי,
פרשנות אוהבת נתת לידיי,
ביטויי ציור עגולים, מעגלים פנימיים
עד חיצוניים, עד אבדן חושים,
מחושים דואבים.

איך שתיקתי נעטפה בידייך,
לבך נטף דמעות
עבורי, את היית נעלמת.
מילותיי קבעו זיכרון דמותך
את מבטך, מבטך אחפש.
ואת שעל לבך, לא אדע עוד
סערת נשמות אספה את ידייך
הרחק, ממני אלייך מרחק פסיעה.
רק החלטה, אלייך אל שמי התום
או שמא זה כאן באדמת השיממון,
רגליי פוסעות אחרייך, אחר ידייך.
כי תבואי אליי שוב בחלום?

אבי, בדידותו כבלה את לבו,
מכאובי גופו טבעו יגונו.
את ידייך מחפש הוא ואין מוצא.
ההחלטה נלקחה, עיניו שטות
צפות על פני תקרה,
מעגלים חיצוניים, עד פנימיים
נצבעו בעיניו, דרך ידיי
הוא פוסע לאורו, נפרד
ממני, הולך לעולמו
לאט, כל-כך לאט.


ידיי עייפו, עיניו נעצמו,
ליבי נדם.
הכאב.
והעולם?