המחזה היה מוכר; ערימת דפים בשרוולי פלסטיק. כרך גדול מלא
באותיות קטנות. בקבוק שתיה ממותקת. תפוח אדום

שתים נשים הסבו אל השלחן בירכתי הספריה, מאחרי מדף הספרות
היפה, בין סונטות החשק של שייקספיר לעולמו הנוצרי המורכב של
דוסטויבסקי. היו יכולות להיות אחיות זו של זו; שיערן אסוף,
רגליהן יחפות, מרפקיהן מכוסים לבל תפתינה.
הבחינה בעוד שבוע. הן לומדות את הלכות כתובות שבשלחן הערוך.
כחבריהן למטה הן ייבחנו, שלא כחבריהן למטה הן לומדות בלחש,
כאומרות "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד". כלואות לנצח בין
"אחד" ל"ואהבת". הרי הן פטורות. האחת צוחקת. "איזו מין הוה
אמינא זו"; מבטים נשלחים אליהן מכל עבר. צוארן מאדים והן
חוזרות ללמוד בלחש. האחת נוגסת בתפוח האדום

הן נעלמו בזמן שקראתי את לודוויג ויטגנשטיין. השניה חזרה אל
המחזה המוכר לרגע. אור השמש הוחזר אצל עגיליה שצלצלו חרש ורקד
בעיני, היכן שהיה לה אסור. שלחה אלי מבט שואל. סגרה את הכרך
הירק ויצאה. נותרו רק הדפים הלבנים המצולמים והתפוח האדום
הנגוס.

ע.ג.