אמא, אבא ולכל המעוניין!
לא יודע למה אני מספר לכם את זה, פשוט אני חייב לפרוק את זה
מהמערכת.  אז ככה, בהתחלה לא האמנתי, לא האמנתי שלבנאדם יכול
להיות כזה מבט חסר הבעה! מתי. היא הגיעה לכיתה שלנו בסוף כיתה
ז' והיא מעולם לא השתלבה. היא הייתה נורא יפה. היא תמיד לבשה
שחור. היה לה שיער ארוך בצבע פחם, וקצוות השיער היו צבועים
באדום. תווי פניה היו מאוד עדינים, והיא הייתה נורא בהירה,
כמעט לבנה, ניגוד מושלם לצבע שיערה. פיה היה תמיד אדום, כמעט
בצבע דם. ועיניה... נשארו תעלומה מבחינתי. צבען היה לא מוגדר.
השתנה במהירות. רגע אחד כחול ומיד ירוק או חום. אבל זה לא היה
העיקר. מה שהפך את עיניה לתעלומה, הוא מבטן חסר ההבעה. לא מבט
עצוב, לא נוגה, לא כועס, מתוסכל, שמח, צוחק... ריק! פשוט ריק!

מתי תמיד היתה שקטה, ויחס הכיתה אליה היה בהתאם...
בהתחלה, התייחסו אליה כמו אל כל ילדה חדשה, בנימוס, מנסים
להרשים... הבנים, כמובן נישבו ביופייה הלא רגיל, הקשה להגדרה,
וניסו את מזלם איתה. עם הזמן כשמתי לא נענתה לאף בן, לא באה
לשום מסיבה ואפילו חיוך לא נראה ממנה, החלו ילדי הכיתה פשוט
להתעלם ממנה. מבחינתם היא הייתה מוזרה מדי. אני בטוח שהיו גם
ילדים שפחדו ממנה. אני... לא העזתי להציע לה לצאת, ולא פחדתי
ממנה, פשוט הסתכלתי מרחוק.

פעם אחת, בשיעור מתמטיקה, נפגשו במקרה המבטים שלנו.זו הייתה
הפעם הראשונה שראיתי את זה, את מבטה חסר ההבעה. זה השפיע עלי,
לא יודע למה. רציתי לשאול מה קרה? למה הריקנות? נפלתי ולא
יכלתי לקום. היא הייתה בראש שלי, איך אומרים twenty four
seven.

באמצע ט', הגיעה ההזדמנות שלי עם מתי. הייתי בבית חולים, ישבתי
בקפיטריה, מחכה לאחות שתבוא ותודיע לי שאפשר לראות את אחותי
שילדה,. לפתע ראיתי אותה. זיהיתי אותה מיד. שיער שחור כפחם,
ובגדיה השחורים. קראתי בשמה, והיא נעצרה מחפשת את הקורא.
כשראתה אותי, היא נפנפה בידה ואני עד עכשיו לא בטוח, אבל נראה
לי שאפילו ראיתי חיוך...דיברנו קצת. סיפרתי למה אני נמצא בבית
חולים, והיא סיפרה לי שאמא שלה רופאה שם. לפני שנפרדנו, הבאתי
לה את מספר הטלפון והפלאפון שלי. לא חשבתי שהיא תתקשר, אבל היה
שווה לנסות...

היא לא התקשרה. לא בכיתה ט' בכל אופן. אבל באמצע חופשת פורים
בכיתה י' היא התקשרה. השיחה שחיכיתי לה כמעט חצי שנה. היא
נשמעה נרעשת וביקשה שאני אבוא. אחרי רבע שעה הגעתי אליה.
היא פתחה את הדלת בוכה וחיוורת יותר מתמיד. היא נפלה אל
זרועותיי וסיפרה לי מה קרה. אמא שלה התקשרה. נמאס לה ממנה. היא
עוזבת. זו הייתה הפעם הראשונה שבעיניה הייתה הבעה של ממש. כאב
וכעס ועצב ותסכול.

הייתי חייב. נישקתי אותה. דמעותיה המלוחות זולגות אל פי אך
נישקתי אותה. היא לא עצרה בעדי. ישבנו ככה מתנשקים כמעט שעה.
היא כבר הפסיקה לבכות. היא אפילו חייכה מדי פעם. אני אהבתי
אותך, מתי. אהבתי אותה באמת. אני עדיין אוהב, תמיד אוהב.

עיניה עכשיו שוב חסרות הבעה. לא אראה יותר את חיוכה שהאיר לי
את היום. לא אוכל להגיד לה יותר כמה אני אוהב אותה.    
אני מקווה שאלוהים מטפל בה טוב.

זהו. אני מרגיש יותר טוב עכשיו. אני מקווה שאלוהים יטפל גם בי
טוב כי בלי מתי אין לי סיבה להשאר כאן.
                                                אוהב, מיכאל