שכבתי על המיטה בחדר. האזנתי לרדיו, כמו שכל כך אהבתי לעשות
כשהייתי צעירה יותר, לפני שגיליתי את המחשב והטלוויזיה.
הרגשתי רגש נוסטלגיה עז שדחף אותי לשכב על המיטה בסרבול מה,
מאזינה לתחנת הרדיו היחידה שהרדיו הישן קלט כמו שצריך.
"טוב מאזינים יקרים," החל לדבר השדרן שוב, "נפתחו קווי הטלפון,
אתם יכולים להתקשר למספר שיפורסם אחרי השיר הבא ולעלות לשידור
כדי להקדיש שירים.." הוא המשיך לומר משהו. קיוויתי נורא.
רציתי שזה ישודר.
כמו פעם, בדיוק.
קיוויתי ורציתי חזק חזק..
אבל לא.
השיר הבא היה רדיו חזק של תיסלם. כיביתי את הרדיו הישן, כמעט
וזורקת אותו כנגד הקיר מרוב כעס. שכחתי שאני כבר לא ילדה קטנה,
ולא יכולה לרצות חזק חזק עד שיקרה.
"רומי, חמודה, יש לך טלפון!" קראה אמא שלי בפעם השלישית לפי
טון הדיבור, בוודאי לא שמעתי אותה. היא כבר רגילה ובכל זאת
מתעצבנת כל פעם שאני ננעלת בחדר ולא שומעת אותה קוראת לי.
"בסדר בסדר, אני באה!" הלכתי החוצה מחדרי, לוקחת מידה של אמי
את הטלפון האלחוטי והולכת חזרה לחדר.
"כן?.." אמרתי בקול של תקווה. הפעם רציתי חזק חזק וכן יצא לי.

"היי רומי.." זה היה הוא. הוא, משמע הוא. הבנתם אותי. זה היה
תום.
"היי!.." הגבתי בהיי מרומם, כשהקול ששמעתי בטלפון היה לשם
שינוי הקול שרציתי לשמוע.  "מה קורה?"
"הממ.. סתם בא לי לדבר. משעמם לי נורא.."
"אה, לך משעמם!" הגבתי בציניות הרגילה. כן, זו הייתה עוד שיחה
שכזאתי עם תום. תום. תום שלי. התום.
"לי משעמם הרבה יותר ממך, לך יש לאן ללכת!" הוא שוב התחיל את
אותו וויכוח. הייתם חושבים שאחרי כל כך הרבה פעמים שניהלנו
אותו הוא יוותר.
"אה בסדר רגע, למה משעמם לך כל כך?"
"התקשרתי לכולם ואף אחד לא נמצא."
"אה, אז כמפלט אחרון התקשרת אליי!"
"הממ.. כן?.."  היה משהו נורא חמוד בזה, אפילו שהוא גרם לי
להרגיש חרא.
"אה, אוקי, תודה על המחמאה." ציחקקתי בזיוף מושלם.
"בסדר תשמעי, אני צריך עזרה."
"דבר."
"איפה נמצאת קרן? אני ממש חייב לדבר איתה. אולי ללכת איתה
לסרט. את יודעת."
"בטח שאני יודעת.. לא אין לי מושג איפה היא. טוב ביי."
ניתקתי לו בפרצוף כמו שעשיתי לו כל כך הרבה פעמים לפני כן, הוא
לא חשב שאני עושה זאת, ככה הוא חשב שאני מנתקת פשוט.
בואו ואני אתן לכם תיאור פשוט של קרן- יפה. חזה ממוצע בצורה
מושלמת, ישבן עגול ומעצבן ומושלם, רזה למרות שהיא יכולה לאכול
כמו חזיר כל היום, אתן יודעות- מסוג הבנות שאוהבים לשנוא.
אבל דווקא את קרן לא שנאתי. היא הייתה החברה הכי טובה שלי. אבל
כנראה שללמוד בבתי ספר שונים והסתובבות בחברות שונות הרחיקו
אותנו. לא יודעת, אולי עדיף ככה. כבר ביאס אותי להסתובב איתה
כשלכל מקום כל בן שובר את הצוואר מלפזול אליה. הייתה לה עדת
מעריצים קטנה כזאתי והכל.
לי אף פעם לא היה קשר עם בחור.
אף פעם.
הייתי לפני יום הולדתי החמש עשרה, אך מעולם לא התנשקתי.
והיא הייתה עמוסה מכאן ועד הודעה חדשה.
אבל מכל הבחורים בעולם אותם יכלה להשיג, היא רצתה את תום. ותום
חשב שהיא "משוגעת, מהסוג שאני אוהב."
לא רציתי להפריע. היה לי יותר מדי מצפון. שילכו לעזאזל וישרפו
ביחד.
אבל..
לא ממש רציתי שישרף.. טוב נו, ככה זה לאהוב מישהו. בעיקר מישהו
שחושב שאת "כמו בחור, אפשר לראות איתך סרטי אימה ולשתות, ולדבר
איתך על הכל. את אפילו לא אומרת איכס על גרעפסים."
וכשאת מישהי כזאת, קשה להתחרות במישהי שהוא חושב שהיא "ממש
חמודה, משוגעת, מהסוג שאני אוהב. מי זאת? את יכולה לסדר לי
פגישה איתה?"

ישבתי וזימזמתי שיר בזמן שישבתי עם חברה שלי נטע מחוץ לקניון.
נטע שימשה לי חברה הכי טובה בימים האלו שכבר לא יכולתי לדבר עם
קרן.
"איזה שיר זה?" היא שאלה.
"רוני, אל תלכי. של גידי גוב. עלוב אני יודעת."
"זה דווקא שיר חמוד.."
"בגללו קוראים לי רומי. כשאמא שלי הייתה בבית חולים אחרי הלידה
שלי הוא ניגן ברדיו.. והיא לא הכירה אותו וחשבה שהוא אומר
"רומי".. ככה קיבלתי את השם. מאז יש לי רק משאלה אחת, רק אחת.
שיום אחד מישהו יאהב אותי מספיק כדי לשיר לי "רומי, אל תלכי"
מול אנשים ולא להתבייש, כי הוא לא מתבייש בזה שהוא אוהב
אותי..
עוד יותר עלוב. למה שאי פעם בחור יצא אתי.." השענתי את ראשי על
כף ידי בייאוש.
"רומי, מה יש לך? את יפה וחכמה ומגניבה, ברור שמישהו ירצה
אותך. אני מתערבת שחצי מהבנים שיוצאים מהקניון מסתכלים
עלייך."
היא דיברה שטויות, היא סתם ניסתה לגרום לי להרגיש טוב יותר.
"נטע.. דיברת עם תום בזמן האחרון?"
"אתמול.. למה?"
"סתם.." הפנתי את ראשי לצד השני, שם השמש החלה לשקוע, ולהשאיר
מאחוריה פסים צבעוניים של ייאוש ושמחה.
"מתי תגידי לתום שאת אוהבת אותו?"
"אני לא אגיד. אני לא אוהבת אותו. בהתחלה חשבתי שהוא חמוד וזה
אבל.. הוא שייך לקרן, תעזבי את זה."
"את אמרת לקרן מההתחלה שלא תטפח תקוות כי את מחבבת אותו והיא
הלכה אחריו בכל מקרה. היא חברה מחורבנת, רומי, מתי תביני?"
כאב לי להודות שהיא בערך צודקת.
כאב לי לדבר על קרן.
כאב לי לדבר על תום.
כאב לי לחשוב שאני לבד.

הרבה דברים קרו. קרן התאהבה בתום נואשות, ובאיזשהו שלב הוא גם
חשב שהוא מחבב אותה. אני לא יודעת מה קרה שם. השתדלתי להתרחק
מהם. ניתקתי קשר מקרן לחלוטין. תום התקשר אליי, אבל אף פעם לא
התקשרתי בחזרה.
הם אף פעם לא היו רשמית משהו, אבל עכשיו הם רשמית היו כלום.
שמעתי משהו מנטע על זה שהם חזרו, אבל לא רציתי לשמוע. לא היה
אכפת לי יותר.
באיזשהו שלב פשוט אמרתי לעצמי שאני מכירה את תום כבר כמעט שנה,
וחושבת עליו.. ככה, כבר יותר מחצי שנה, ונמאס לי לסבול ממנו.
נמאס לי לשבת בלילה ולא להירדם כי אני רואה בראשי את השיער
החום שלו, את העיניים הירוקות-כחולות האלו, שתמיד התווכחנו על
צבען, את החיוך המדהים הזה, שברגע אחד גרם לי עצמי לחייך וברגע
השני לבכות, וכל הפעמים האלו שהוא לא הבין למה אני בורחת ומה
אני כל כך מדוכאת. כל כך רציתי תמיד להגיד לו הכל ותמיד ידעתי
שזה יהרוס הכל.
ניתקתי קשר. לא רציתי לדעת עליו כלום. ובמשך שבוע זה גם הלך לי
מצויין.
עד היום הולדת שלי.
רציתי מסיבה רצינית, אז ההורים שלי השתכנעו שחמש עשרה זה כן
גיל שמתאים למסיבה ושכרו בשבילי איזה פאב נחמד למספר מוגבל של
אנשים. בדיוק מה שרציתי. עם במת קריוקי והכל, אבל אף אחד לא
רצה לשיר. היה לי חבל, אני כל כך אוהבת קריוקי.
ישבתי שם והייתי אמורה להיות מאושרת. קרן הייתה איפשהו מתחילה
עם הברמן. לידי ישבה נטע.
והייתי אמורה להיות מאושרת, היו שם מספר נכבד של אנשים.
ונטע ישבה שם והחזיקה לי את היד, מבינה שעוד שניה אני אבכה
והעיניים שלי ינצצו. אני לא יודעת למה שנאתי את זה.
"אל תדאגי." היא כל הזמן המשיכה לומר. "אל תדאגי."
דאגתי. בכיתי. יצאתי החוצה בשביל קצת אוויר.
ורציתי חזק חזק וקיוויתי.. והתייאשתי.. וחשבתי שזהו זה.

ואז שמעתי את זה.

"רוני, את אומרת, שהכל נגמר..
ואת מצטערת, אין לך מה לומר.."
לשם שינוי זה עבד לי. אפילו שהייתי בת חמש עשרה- רציתי חזק חזק
וקיוויתי וזה קרה- ניגנו בשבילי את רוני. חייכתי לרגע מבין
הדמעות.
"לפני שאת עוזבת
נשמטת מידי
קלף נואש אזרוק לך- רוני אל תלכי.."
לא..
לא רוני..
רומי.
"רומי.. אל תלכי..
השמש לא תזרח עליי כשאת לא לידי.."
נכנסתי בצעדים איטיים לפאב. ושמה היה הדבר היחידי שאי פעם
רציתי לראות. תום, עומד על הבמה עם הגיטרה שלו- מנגן ושר את
השיר שלי.
הוא חייך אליי וברגע שאני התחלתי לחייך ראיתי דמעה בעין שלו.
עליתי לבמה, ושרתי איתו ביחד.
בזמן ששרנו ראיתי הכל. את כל מה שעברתי עד הרגע הזה. כל הבכי
וכל הפעמים ששברתי דברים והתייאשתי, והתיישבתי ליד הרדיו,
מקווה. כל הפעמים האלו שהייתי כבר יותר מדי לא ילדה קטנה בשביל
לרצות חזק ושיעבוד לי.
כל מה שקרן עשתה לי
כל מה שנטע עשתה בשבילי
והן היו שם- קרן מאשימה אותי במבטה, יכולתי לקרוא את מחשבותיה,
"גנבת אותו ממני." ולא הרגשתי אשמה כי הגיע לה. היא גנבה אותו
קודם.
ונטע ישבה שם וחייכה אליי. אהבתי אותה כל כך באותו הרגע.
ואהבתי את תום כל כך באותו הרגע.
יכולתי להסתכל בעיניים שלו לנצח אם לא הייתה לי ברירה.

"אני פשוט רוצה אותך..
אתי."




מוקדש לכל רומי אי שם, שהתום שלה עוד לא שר בשבילה.