New Stage - Go To Main Page

הגר בוחבוט
/
כולם רקדו במסיבה

כולם רקדו במסיבה. ואני? אני רק ישבתי בצד והסכלתי עליהם.
אף אחד מהם לא החזיר לי מבט.
היה לי קצת לבד אז הלכתי לחנות שממול וקניתי לי בקבוק בירה
שיארח לי חברה.הבירה עשתה את העבודה,אבל רק במשך כמה לגימות,
וכשהיא התרוקנה-חזרה גם אליי תחושת הריקנות המעיקה.
החלטתי לצאת לטיול קצר מסביב. הגעתי לכביש ונשכבתי עליו. במילא
שום מכונית לא עוברת שם. מקסימום אני אמות משיעמום.
המקום שכן על גבעה שהשקיפה לכינרת. הרמתי את ראשי ושם היה הירח
כולו, בגוון צהוב-אפור מסתורי שכזה. הוא האיר מן שביל זהוב כזה
על פני המים. זה היה כל כך מדהים....רציתי למות.
רציתי למות, והירח נראה היה כל כך מזמין. כאילו מישהו שם למעלה
החליט שהגיע זמני ותפר לי שביל זהוב על המים. כמעט ורצתי אל
הים.
התיישבתי. הנפתי את בקבוק הבירה שהיה עדיין בידי וניפצתי
אותו.
זכוכיות התפזרו בכל מקום.חיפשתי את החתיכה החדה ביותר, זו
שתכאב הכי הרבה.כבר 4 חודשים שאני לא חותכת, ודווקא עכשיו,
אחרי שכל כך ייחלתי לבריחה הזו מהבדידות, דווקא עכשיו אני הכי
לבד.
ואני רוצה לחתוך. זה פשוט חזק ממני. עוד רגע והזכוכית כבר
מגרדת את בשרי....
"הגרי, מה את עושה פה לבד?" שאלה אותי עומר.
הכרתי אותה עוד באותו היום, היא הייתה נערה מיוחדת. עיניים
חומות, שיער חום די ארוך. פנים יפות.
תהיתי אם גם היא באה לכביש שלי מאותם סיבות שאני באה אליו.
"משחקת שש-בש...סתם יושבת...אין לי משהו יותר טוב לעשות",
עניתי לה בחוסר חשק כזה, למרות שקיוויתי שהיא תישאר.
עומר התיישבה לידי והסתכלה עליי.
"תזהרי", אמרתי לה, "יש פה זכוכיות..."
"אל תדאגי, אני רגילה לזכוכיות", היא אמרה, ואני מיד הבנתי את
הרמז.
"טוב, ספרי לי משו..." ביקשתי ממנה. הייתי צריכה לדבר. לא חשוב
על מה, פשוט הייתי צריכה מישהו שיסיח את דעתי.
"למה אני? אולי את תספרי? יאללה דברי..."
"אני לא בחורה מעניינת", אמרתי, "תשאלי אותי מה שאת רוצה ואני
יענה לך..."
"אמממ...אוקיי, אז ספרי לי למה את חותכת!" היא אמרה בשליפה
ותפסה אותי קצת לא מוכנה.
"לא יודעת, זה עושה לי טוב...זה כאילו הכאב הופך להיות מוחשי.
אני יודעת שזה לא טוב, שאני מתמכרת לכאב, אבל זה גורם לי
להרגיש ממש טוב לאותו רגע. ואז נשארות צלקות מכוערות..."
"בדיוק לפני שבוע שאלו אותי את אותה שאלה...", אמרה עומר.
"ומה ענית?"
"בדיוק את התשובה שלך."
"אהה"
"כן. יש הרבה סיבות לחתכים האלה,אבל רק תוצאה אחת, מכוערת-
צלקת. את בטוחה שאת רוצה את הסימנים האלה לכל החיים?"
"יופי עומר, זה הזמן להטפות המפגרות האלה? את בעצמך חותכת אז
אל תבואי לפה ותגידי לי מה טוב או לא טוב לעשות!" עניתי
בתקיפות.
"תיקון טעות- הייתי חותכת, אמא שלי גילתה את הצלקות ונבהלה אז
היא שלחה אותי לאיזה פסיכולוגית. היא נלחצה, חשבה שאני הולכת
להתאבד או משהו. מאז היא לא נותת לי לסגור ת'דלת של החדר."
עומר שתקה ואני הבטתי בה. אולי כן הייתה סיבה להיותי שם, במקום
המרוחק הזה, השונה הזה, הגזור מן המציאות. אולי עומר, שכל כך
דומה לי עד כדי שנדמה לי כאילו השיחות איתה הן איזה מונולוג
פנימי שלי עם עצמי, אולי היא הבריחה שלי.
המשכנו לדבר כל הלילה על הכביש שלי, הכביש שלנו.
כולם רקדו במסיבה. ואני? אני גיליתי את עצמי.



היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
בבמה מאז 5/8/02 17:17
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
הגר בוחבוט

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה