הוא התעורר אל הלחות והרעש. לקח לו כמה שניות להבין למה המנורה
שמעליו היא מעליו ולא מעל הרגליים שלו איפה שהיא אמורה להיות.
ולמה היא מאירה על הוילון הפרחוני שלו, כשהוא שונא דברים
פרחוניים. וממתי יש לו וילון בחדר בכלל? הרעש מבחוץ הזכיר לו
למה האוויר מריח אחרת. כבר שבועיים שהוא לא חי בכפר הולנדי
שקט, עם תחנות רוח אופייניות ואנשים נחמדים שמגיעים באופניים
ממקום למקום. כבר שבועיים מאז שהוא איבד כל אמון באהבה,
שבועיים מאז שהיא עזבה אותו.
עד לפי שבועיים, הכל נראה נכון. היה להם בית קטן בכפר שקט,
הייתה להם אהבה. הוא היה קם בבוקר והולך לנהר, דג כמה דגים,
ומביא אותם לשוק ומוכר אותם. בערב הוא היה חוזר לבית נקי,
לאישה שאוהבת, לכביסה שמחכה מקופלת, לארוחה מוכנה.
אבל כמה מהר שחלומות מתנפצים. כבר שבועיים שהוא קם בבוקר לבד,
הולך ללשכה, שם הוא מעביר את הבוקר. את הכביסה שלו הוא לוקח
למכבסה ציבורית, כי אין לו מכונת כביסה בדירה. בקושי מקרר יש
לו. טלוויזיה הוא לא צריך. גם ככה הוא אף פעם לא היה צופה
רציני.

היא התעוררה במיטתה. הוילון היה מוסט, ואור היום חדר מבעד
לתריסים. סימן שאימה הספיקה להיכנס לפני שהלכה לעבודה. היא בת
עשרים ותשע, סטודנטית, אחרי צבא וטיול ארוך (שלוש וחצי שנים)
בחוצלארץ. חזרה מהטיול לא מסופקת, לא מצאה את כל מה שחיפשה.
מהבחינה הרגשית, לא הגשמית. לומדת לתואר ראשון, עובדת במכבסה
בשביל לממן את הלימודים. גרה עם ההורים. יש להם בית גדול
מספיק, ככה שמקום לא חסר. והחברה המשפחתית תורמת לה הרבה. מקלה
על הבדידות שקיימת אי שם בפנים. בסך הכל לא חסר לה הרבה, מלבד
אהבה.
בכיתה י', כמה מוזר שזה ישמע, הייתה האהבה האמיתית היחידה שלה.
מאז היא חיה עם ריקנות מסוימת, אותה לא הצליחה למלא מעולם. לא
שלא היו לה מחזרים, או בחורים, מאז. פנים יפות כמו שלה משכו
גברים רבים אל מיטתה, וחלקם אף ניסו להיכנס כחלק מחייה. לה זה
פשוט לא התאים. היא לא הצליחה לשכוח, לא יכלה לוותר על התקווה.
הוא הרי הבטיח שהוא יחזור. והיא כבר למדה שאסור להאמין לגברים.
אבל מה גדול הוא ההבדל בין ידע לבין מעשים.

יום שישי בצהרים, חם, ולח. וצפוף. זה מה שהכי קשה לו בת"א,
הצפיפות. התור הארוך בכניסה למכבסה, והישראלים שנדחפים ודוחפים
וצועקים ומזיעים. עד שמתפנה לו מכונה סוף סוף, והוא יכול לשבת
כמה דקות בשקט לחכות לכביסה שתהיה מוכנה. בינתיים מנצל את הזמן
להסתכל מסביב. כמה פרצופים מוכרים מפעמים קודמות. מוזר כמה מהר
לפעמים אפשר להרגיש שייך.

יום שישי בצהרים. בדיוק התבטל לה שיעור, ואחת העובדות הייתה
חולה. זה התאים, במיוחד בהתחשב בעובדה שהיא הייתה צריכה את
השעות הנוספות האלו. לחוץ, וצפוף, ורועש. כל כך הרבה אנשים
באים לכבס את הבגדים שלהם דווקא ביום שישי בצוהריים. גם כי זה
יום חופשי של רבים, וגם כי זה לקראת סוף השבוע, ולקראת השבוע
הבא.

יש לו הרגשה שלוקח לכביסה יותר מדי זמן. סליחה, הוא פונה לאישה
שלפי הסינר עם סמל המכבסה הוא מזהה כעובדת המקום.
"שניה תן לי לסיים פה את זה ואני איתך אדוני." היא עונה
בנימוס, אך מבלי להסב את פניה מהבגד שהיא מקפלת אל תוך סל.
"כן, אין אני יכולה לעזור לך?" היא שואלת, ומיד מסתירה את מבט
ההפתעה שעל פניה ומסווה אותו בשיעול קל.
"נראה לי שהמכונה לא בסדר. הכביסה הייתה אמורה לצאת כבר לפני
עשר דקות."

"סליחה, גברתי, את יכולה לעזור לי פה?"
קול מוכר, בוודאי לקוח קבוע.
"תמתין שנייה אדוני, מיד. אני רק אסיים פה רגע."
היא עונה מבלי להרים את עיניה.
מסיימת עם הבגד שקיפלה, מסתובבת לעזור ללקוח המנומס. הפתעה
חזקה מכה בה. 'יכול להיות שזה הוא?' מחשבות עוברות בראשה. היא
מזהה, איך אפשר שלא לזהות. מסתירה את ההלם הראשוני, מנסה
להתנהג כרגיל. רוצה לבחון את תגובתו. 'האם הוא יזהה? האם הוא
יגיב?'

בשלוש עשרה השנה האחרונות הוא לא השתנה בכלל. נכון, הוא גבה,
ופיתח שרירים, וגידל קצת שער, אבל הפה הקטן הזה, והעיניים עם
הניצוץ השובב, שעדיין רואים אותו, למרות שעכשיו העיניים האלו
מלאות הרבה יותר כאב. היא לא יכולה לטעות, זה לא יכול להיות
מישהו אחר, היא יודעת.
היא דווקא השתנתה. כבר לא אותה ילדה עם פני מלאך, כי אם אישה
בוגרת, במלוא מובן המילה. אך מיופייה לא איבדה מאום.
והיא רואה את פניו, והכל עולה בחזרה. והוא רואה את פניה,
ומתאהב מיד. ולא חושד בכלום.
והיא לא יכולה לדבר, ומסתובבת ובורחת. והוא, רוצה לרדוף אחריה,
אך הכביסה מחכה לו, והאנשים מתחילים לאבד סבלנות, והוא פונה אל
המכונה ואומר לעצמו שזה במילא נגמר רע תמיד הדברים האלה. עדיין
כואב לו. שבועיים זה לא פרק זמן מספיק כדי להתגבר.

שתי אהבות היו לו בחייו. את הראשונה הוא בקושי זוכר, הם נפרדו
בכיתה י', כשהוריו החליטו שנמאס להם מהארץ והם עוברים אתו
להולנד. לא עזרו הבכי והדמעות של נער בן שש עשרה, שלא רצה
להיפרד מהאחת אתה בילה מאז הינקות. לפני שעלה על המטוס הוא
הבטיח לה שיאהב אותה לעד, ושיחזור אליה ברגע שיוכל לעזוב את
הוריו. היא הבטיחה שהיא תחכה. והיא חיכתה.
אך לב של גבר לעולם לא יהיה נאמן כלב של אישה. והוא שכח אותה
מהר בהולנד, כשהיה מוקף בכל אותן הולנדיות קורצות, ומצא לו
אהובה אחרת.
אבל היא לא שכחה, והיא לא בגדה. היא נשארה נאמנה, מחכה לו
שישוב אליה. ממשיכה להאמין.

הוא אוסף את הכביסה, מקפל את הבגדים, מניח אותם בתוך השקיות,
ופונה ללכת. היא יושבת בחדר האחורי, פניה בידיה, ודמעותיה
משחררות אותה ממשא כבד, שכבר שלוש עשרה שנים היא נושאת בליבה.

הוא יוצא מן הדלת, והולך במורד הרחוב. היא מחזירה את הנשימה,
קמה, שוטפת את פניה, וחוזרת לעבוד. עיר לא קטנה, תל אביב, ולא
מעט אנשים יש בה. אבל אהבה, וגורל, חוקים משונים להם. וגם בעיר
גדולה יכולים שני אנשים להיפגש שוב, ושוב, ושוב. במיוחד אם
נועדו זה לזו, וזו לזה.