איך אני אוהב את ההרגשה הזאת, של הכל נקי. הרגשה כזאת שיש אחרי
גשם חזק, שיורד ויורד ומנקה את הכל, ואז כשנגמר הגשם, העננים
מתפזרים, השמש יוצאת. ואז השמיים הכחולים מחייכים אליך, וכולם
יוצאים החוצה ליהנות מהאוויר הנקי הזה, והציפורים עפות
ומצייצות, והכל טוב ונקי ונעים.
ככה זה היה באותו יום. יום שטוף גשם, אחרי לילה של גשם שוטף.
הרחובות היו נקיים, והכל היה מין טהור כזה, הכל נראה בתולי,
כמו שבטח היה בגן עדן ביום שאלוהים ברא את אדם וחווה. הכל נקי
וחדש, כאילו אלוהים רק עכשיו סיים לברוא את העולם, ועכשיו הוא
יושב על הגב, מתפנן קצת, נהנה מהיצירה שלו, מהמעט שקט שעוד
ישנו, לפני שבני האדם קמים והורסים הכל.
איזה בום זה היה. פתאום, משום מקום, שאני הולך על הכביש הריק,
וחושב את המחשבות האלה, על כמה שטוב ויפה ונעים, ואני הולך
וחושב ונהנה, ומאיפה באה פתאום המכונית הזאת?
ואיך זה שלא שמתי לב?
ולמה אני לא רואה כלום עכשיו?
ולמה אני לא מרגיש את הרגליים שלי?

אני זוכר אוויר נקי
אני זוכר מכה חזקה
אני זוכר חושך
ויותר אני לא זוכר כלום...

זה היה מוזר
לפתוח את העיניים ולראות לבן. לבן לגמרי. לרגע חשבתי שמתי,
וככה זה נראה. אבל לא יכול להיות שבעולם הבא יש כתם לכלוך על
הלבן, ובעולם הבא גם לא יכול להיות ריח של בית חולים...
זה מסביר הכל, הריח הזה. אבל מה לעזאזל  אני עושה בבית חולים?
לא הייתי אמור להיות עכשיו בקניון לפגוש את דנה?
שיט, אני מאחר לדנה. שוב! היא תהרוג אותי..
אני חייב לקום, אני חייב לצאת מכאן. אבל אני לא מרגיש את
הרגליים שלי, אז איך אני יכול לעמוד, איך אני יכול ללכת לפגוש
את דנה?
היי, רגע, משהו מסריח פה! ואני לא מדבר על הריח של התרופות שיש
תמיד בבית חולים. למה אני בבית חולים, ולמה אני לא מרגיש את
הרגליים שלי?

הסיפור מתחיל להתבהר לי... אבל שוב הכל מחשיך

הדבר הבא שאני זוכר, זה את הפרצוף של אמא שלי, מסתכלת עליי
במבט דואג, המום, עם עיניים אדומות כאילו היא לא ישנה טוב כבר
כמה לילות. כשהיא ראתה שאני מתעורר, היא החניקה קריאת התרגשות,
ושאלה אם הכל אצלי בסדר.
"למה שלא יהיה בסדר?" שאלתי, ואז נזכרתי, שאני שוכב בבית
חולים, ואני לא מסוגל להזיז את הרגליים שלי.
"מלמלת מתוך שינה, חמוד. אתה דואג שדנה תכעס שאיחרת.. אל תדאג,
היא לא תכעס. הכל יהיה בסדר"
"אבל אמא, הכל היה טוב, ונקי, ויפה, ומה קרה פתאום?"
"כנראה שלא שמתם לב לאן אתה הולכים, ונכנסתם לכביש בלי להסתכל,
ונהג שאיחר לעבודה נסע קצת מהר, והכביש היה חלק, והוא לא הצליח
לעצור בזמן.. אבל אל תחשוב על זה עכשיו. העיקר שנשארת בחיים."

וזהו. בבום, במכה אחת, כל החיים שלי השתנו. ובגלל מה? בגלל
שהייתי מרוכז ביופי שאחרי הגשם, ולא נזהרתי בירידה לכביש.

את השבועות הבאים ביליתי בבית החולים מרותק למיטה. בהתחלה
הייתי מוקף באנשים. משפחה, חברים, אנשים מהשכבה, החבר'ה
מהקיבוץ. דנה בילתה אצלי הרבה ליד המיטה. היא הייתה ישנה במיטה
לידי לילות שלמים. היינו שוכבים ומדברים כשאני לא הייתי נרדם
בגלל הכאבים. אבל אחרי שבועיים שלושה אנשים הפסיקו להגיע.
בהתחלה ההורים היו מגיעים, ודנה גם הייתה לידי הרבה, והחברים
הטובים עוד הגיעו כל כמה ימים, אבל החברים בשלב מסויים היו
צריכים לעשות עוד דברים, והם הגיעו פעם בשבועיים לאיזה שעה,
וגם ההורים היו צריכים לטפל בשאר האחים שלי, ואני קיבלתי את
זה, והתרגלתי לחיי הבדידות שבבית החולים. במיוחד כי הייתה לי
את דנה שבילתה לידי כל רגע פנוי שהיה לה. אבל גם דנה לא יכלה
לבלות איתי כל הזמן. אז קראתי הרבה מאוד באותה תקופה, וכתבתי
מלא. מחשבות של אדם שעבר תאונת דרכים ושוכב במיטה בלי יכולת
לזוז מוזרות הן, וכשהחשבות מוזרות הכתיבה מוזרה. חשבתי על
מוות, על חיים, על אהבה ועל אנשים, חשבתי על המצב, ועל מה אני
יכול לעשות בנושא. חשבתי על זה שאם החיים שלי נגמרים מחר בבוקר
אף אחד לא באמת יזכור אותי, כי לא עשיתי שומדבר בעל משמעות
רצינית. ולא אהבתי את זה. חשבתי מה אני יכול לעשות שישפיע. איך
אני יכול לעזור ולתרום. חשבתי גם על מה אני רוצה להפיק מהחיים
כל עוד אני יכול. כשאני אוכל יותר נכון, כי אז לא הייתי מסוגל
להרבה.
אפילו ללכת לשירותים לבד לא הייתי מסוגל.
אז כן, בעיקר חשבתי וכתבתי באותו זמן. ודיברתי עם דנה, שעות על
גבי שעות היינו יושבים ומדברים. היא סיפרה לי שהיא יוצאת עם
מישהו, אבל לא ממש היה אכפת לי, כי ידעתי שאני לא יכול להוות
לה תחליף לחבר. היא צריכה מישהו להסתובב איתו, מישהו ללכת איתו
למסעדות, מישהו ששיבדר אותה כשמשעמם לה ולא מישהו שהיא ריכה
לטפל בו כל היום. והיא גם צריכה סיפוק מיני. אז היא יצאה עם
אותו יוסי במשך איזה חודשיים. וזה לא הפריע לה להגיע אליי כמעט
כל יום ולשבת אצלי, לדבר איתי ולטפל בי.
בסוף הוא זרק אותה. אחרי חודשיים שהם היו ביחד. הוא אמר לה
שהיא מאוד חמודה ומאוד אכפת לו ממנה, וכל הכבוד על איך שהיא
מטפלת בי, אבל לא יכול להיות שזה בא על חשבון הקשר שלהם. והיא
פחות או יותר הסכימה איתו, אחרי כמה ימים של בכי.

איך שהיא הגיעה לחדר שלי עם דמעות בעיניים ידעתי שזה קרה. זה
היה באחת עשרה בלילה, הרבה אחרי שעות הסיקור הרגילות, אבל דנה
כבר הכירה שם את כל האחיות והיה ידוע שהיא ישנה אצלי ועוזרת
לי, אז נתנו לה להיכנס. היא לא הייתה צריכה להגיד שום דבר. היא
אמרה לי שכבר לפני כמה ימים הם דיברו על הקשר שלהם בהשוואה
לקשר שלנו, ושזה לא מוצא חן בעיניו. אני אמרתי לה שתעזוב אותי,
שהאושר שלה יותר חשוב, אבל היא הרביצה לי עם הכרית ואמרה לי
לשתוק, שאני עושה אותה מאושרת הרבה יותר ממנו. אז שתקתי, וכשהם
נפרדו והיא באה לבכות אצלי רק שכבתי וחיבקתי אותה. לא אמרתי
מילה. לא היה צורך. אחרי שהיא גמרה לבכות היא התחילה לדבר.
כנראה שהיה לה הרבה מה להגיד כבר הרבה זמן, רק שלא היה לה נעים
אפילו לחשוב על זה כשהיא יצאה עם יוסי. אז היא דיברה איזה שעה
וחצי, ואני בעיקר הקשבתי. היא אמרה כמה שהיא מתגעגעת למה שהיה
לפני התאונה, וכמה שהיא אוהבת אותי, ושהיא הבינה שהיא בחיים לא
תוכל לאהוב מישהו אחר כמו שהיא אוהבת אותי, ושעם אף אחד אחר זה
לא יהיה אותו דבר. אמרתי לה שהיא עוזרת לי, ושרק בזכותה אני
מנסה בכלל לחיות. אמרתי לה שאני אצא מזה, ואחזור לחיות חיים
רגילים, בעזרתה. אחרי זה נהייתה מין שתיקה מביכה כזאת, שאני
מסתכל עליה והיא עליי, ואף אחד לא אומר שום דבר. אז נישקתי
אותה. התגעגעתי כל כך לנשיקות איתה. אני חושב שזה מה שהיה הכי
חסר לי מאז התאונה. הנשיקות של דנה. היא משחקת עם הלשון כמו
שאף אחת שהתנשקתי איתה לא עשתה. זה מוזר בהתחלה, אבל זה אחד
הדברים שאני אוהב בה. המוזרות, המיוחדות הזאת. דברים שיש רק
בה, ששונים מכל העולם. דברים שהיא עושה כי זה נראה לה נכון,
והיא לא שואלת אף אחד.
אחרי שהתנשקנו נשארנו מחובקים עד שנרדמנו. אחרי איזה שעה
התעוררתי והייתי חייב לשירותים. הערתי את דנה בשקט, והיא רצתה
לקרוא לאחות שתבוא לעזור לי לעבור לכיסא גלגלים. אמרתי שלא,
שאני רוצה לבד. דנה עמדה ליד המיטה שלי, ואני לאט לאט ירדתי
מהמיטה וניסיתי להיעמד. זאת הייתה הפעם הראשונה שניסיתי להיעמד
אחרי התאונה. הפיזיוטרפיסט אמר לי שיש לי עוד שלושה חודשים עד
שאני אהיה מסוגל. אב הייתי חייב להוכיח לדנה שאני אתגבר, הייתי
חייב להראות לה שאני אחזור לחיים נורמליים. ובאמת נעמדתי,
ונשענתי עליה והצלחתי ללכת עד לשירותים וחזרה. זה לא היה הרבה
ללכת, אבל שנינו היינו נורא מאושרים אחרי זה.

את החודשיים הבאים העברתי בטיפולים יומיים אצל הפיזיוטרפיסט.
הוא היה המום מההשתפרות המהירה שלי, ולא הבין מאיפה אני שואב
את הכוחות. אמרתי לו שהכל בשביל דנה, אבל הוא לא הגיב לזה.
הלכתי גם פסיכולוג כשהתחלתי להרגיש יותר טוב. הוא קישקש לי על
זה שהוא יודע שהוא קשה, ושאני אצטרך להתמודד עם זה בהמשך, אבל
שעכשיו זה לא נורא שאני עדיין מדבר עליה כאילו היא בחיים. לא
ממש הבנתי מה הוא רוצה, והפסקתי ללכת אליו אחרי שתי פגישות.
אמרתי לאחות שאני לא רוצה ללכת אליו, ושאני מעדיף לדבר עם דנה
ולא איתו. היא חייכה אליי ואמרה לי שיהיה בסדר, ובאמת לא לקחו
אותי לפסיכולוג שוב.

הימים עברו והמצב שלי ממש השתפר. דנה ואני היינו מבלים לילות
שלמים, והיא הייתה עוזרת לי הרבה יותר מהפיזיוטרפיסט. באחד מן
הפעמים אמרתי לה שהיא בעצם אף פעם לא נפגשה עם ההורים שלי, כי
לפני התאונה לא יצא, ואחרי התאונה היא תמיד ביקרה אותי רק
כשהייתי לבד, בעיקר בלילות. דנה אמרה שעוד יש לזה זמן, ושהיא
לא רוצה לדבר על זה כרגע. אז שכחתי מזה.

הגיע היום והרופא אמר לי שאני משתחרר למחרת. הוא בא, בדק אותי,
ואמר לי שאני בסדר ואני יכול לחזור הביתה. הייתי כל כך מאושר,
שרציתי לקפוץ מרוב אושר. כמובן שלא יכלתי לקפוץ, אבל הייתי
מסוגל לעמוד ולחבק את האחות. בלילה כשדנה באה סיפרתי לה את זה.
היא חייכה מין חיוך עצוב כזה. "את לא שמחה? זה מה שתמיד רצינו,
מה שחלמנו עליו. שאני אחזור לחיות חיים רגילים, איתך" אמרתי
לה.
היא שתקה. אחרי כמה רגעים היא אמרה בשקט: "חמוד, אני שמחה
שהתגברת על הכל, ושהייתי יכולה לעזור לך. אבל עכשיו זה נגמר
ואני צריכה ללכת. לתמיד."
מאיך שהיא אמרה את זה הבנתי שאין לי סיכוי להתווכח איתה, שזה
נגמר. עצמתי את העיניים כדי שהיא לא תראה שאני בוכה, וכשפתחתי
אותם שוב היא נעלמה. הלכתי לישון, לא היה לי משהו אחר לעשות.

אחרי שהשתחררתי מבית החולים הלכתי לעוד פסיכולוג. הוא עזר לי
הרבה. ישבתי ודיברתי איתו על הכל. על החיים עם הנכות, על
התאונה, על מה שאני רוצה לעשות מעכשיו, על ההתאוששות. רק על
דנה לא דיברתי איתו. לא דיברתי עליה עם אף אחד. היה לי כואב
מדי. אחרי חצי שנה של פגישות פעמיים בשבוע החלטתי לספר לו על
דנה. במשך כחצי שעה סיפרתי לו הכל. על איך נפגשנו חודשיים לפני
התאונה, ואיך היינו מאוהבים. על איך כאב לי כשהבנתי שנגמר ברגע
שהתעוררתי בבית החולים, על איך שנאתי את היוסי הזה שהיא יצאה
איתו, ועל זה שלא אמרתי לה ועשיתי כאילו אני מבין. סיפרתי לו
על איך שהיא עזרה לי להתגבר, ועל זה שרק בזכותה אני הולך שוב.
כשסיימתי לדבר הוא הסתכל אליי, ואמר רק שהוא מבין, ושלצערו
אנחנו נאלצים לסיים, אבל הוא ישמח לראות אותי מחר באותה שעה,
מוכן לטיול קטן. לא ממש הבנתי אותו, אבל הסכמתי.

למחרת הגעתי למשרד, והוא חיכה לי בחדר הקבלה. ירדנו לחנייה,
ונכנסנו למכונית שלו. לא הכרתי את הדרך שנסענו בה, ולא ידעתי
לאן הוא לוקח אותי. תוך כדי נסיעה הוא סיפר לי שיש אנשים
שעוברים הלם נפשי בנוסף להלם פיזי, ושכתוצאה מזה הם יכולים
להזות דברים, או לאבד את הזיכרון. הוא אמר לי שלפעמים אנשים
שעוברים תאונה או משהו בסגנון וסובלים בתוצאה מזה גם מהלם
נפשי, מדחיקים את הדבר שגרם להם להלם כל עוד הם עסוקים עם
הבעיות הפיזיות. הוא גם אמר לי שההדחקה הזאת היא נורמלית
לגמרי, ושזה דווקא עוזר להרבה אנשים להתמודד עם כל דבר בנפרד,
ולכן עדיף לפעמים לתת לבנאדם להדחיק את הדברים שיהיה לו קשה
להתמודד איתם, גם עם הוא מעט הוזה והמצב הנפשי שלו רעוע. שתקתי
במשך כל הנסיעה, לא כל כך הבנתי למה הוא מספר לי את כל זה.
אחרי עשרים דקות של נסיעה נעצרנו בפתח של בית קברות. הוא עזר
לי לצאת מהאוטו, והוביל אותי לאחד הקברים. נעמדנו ליד הקבר,
והוא פשוט שתק. קראתי את מה שהיה כתוב על המצבה, והתחלתי
לבכות.