הקיץ הגיע. נגמרו הלימודים, וחודשיים שלמים של חופש עמדו
בפניי.
בימים הראשונים לא עשיתי כלום, מלבד לישון, לאכול, ולשרוץ
בבריכה. אבל כמה אפשר לא לעשות כלום? אז הלכתי לחפש עבודה בעיר
הסמוכה. כל חנות שווארמה ששאלתי אמרו לי שלא צריכים עובדים, אז
שאלתי בפיצות. גם שם לא היה חסר. היה לי משעמם, וחם, והחלטתי
להפסיק עם העבודה בינתיים וסתם להסתובב. יש כמה חנויות נחמדות
בעיר הזאת, אם רק יודעים איפה לחפש. הלכתי בעיר, הסתכלתי על
חלונות ראווה, על אנשים שעברו מולי, על המכוניות. אני אוהב
להסתכל על אנשים שעוברים לידי, ולנסות לנחש עליהם דברים. זה
מעניין. פתאום ראיתי חלון ראווה מוזר. הוא היה שחור לגמרי,
ובאמצע היה סימן שאלה לבן, כשמתחתיו כתוב: "לא הכל בחיים צריך
לדעת. יש דברים שעדיף פשוט להרגיש". אני חייב להודות שזה סיקרן
אותי. חתיכת חנות מוזרה, חשבתי לעצמי. לא היה לי משהו יותר טוב
לעשות אז החלטתי להיכנס. פתחתי את הדלת, הסתכלתי פנימה, ולא
ראיתי כלום. היה חושך מוחלט. זרמתי עם זה. נכנסתי לתוך החנות
והנחתי לדלת להיסגר מאחורי.
חושך. מוחלט. אני, ושום דבר מלבדי. חלל עצום, או חדר קטן, זאת
לא יכולתי לדעת. הרגשתי שאני מאבד את חוש הכיוון, את תחושת
הזמן, את המהות של עצמי. לרגע שכחתי מי אני ואיפה אני נמצא.
נזכרתי אחרי שניה, והסתובבתי על מנת לפתוח את הדלת ולצאת
מהחנות. לא הייתה שם שום דלת. רק קיר חלק שהרגיש כמו זכוכית.
התיישבתי מסוחרר. מולי ראיתי פס דק של אור, בגובה של הרצפה.
נגעתי בו, והרגשתי משהו קר, כנראה ברזל, שיערתי לעצמי. עליתי
עם היד כלפי מעלה, עד שהרגשתי את הידית. צחקתי על עצמי שנבהלתי
ככה. הייתי צריך להבין שסתם איבדתי את הכיוון בחושך. החלטתי
שאני לא מוותר, שאני הולך עם זה עד הסוף, מה שזה לא יהיה.
הסתובבתי מהדלת לכיוון השני, והלכתי קדימה. למרות שלא הרגשתי
את הרצפה יותר, הרגשתי שאני מתקדם כלפי מטה בשיפוע מתון.
ניסיתי לקפוץ. קפצתי, ושום דבר לא עצר אותי, ככה שהמשכתי לעלות
כלפי מלה בכוח הדחיפה של רגליי. למרות שלמעשה לא דחפתי שום
דבר, וחוץ מזה גם אם אין פה תקרה כוח המשיכה אמור לעצור אותי.
בשניה שחשבתי על זה הפסקתי לעלות, והתחלתי ליפול. אבל הפעם שום
דבר לא עצר אותי. לא זה שחשבתי שאמורה להיות רצפה, ולא המחשבה
שאני ממש רוצה משהו להיתפס בו עכשיו. אפילו לא זה שנתפסתי
בידית שבלטה מהקיר לידי. הידית פשוט נפלה יחד איתי. אבל פתאום
נזכרתי שהרי אין לידי שום קיר אז איך יכולה להיות ידית? והידית
באמת נעלמה. סתם ככה, רגע אחזתי בידית, ואחרי שנייה החזקתי
אוויר. "יכול להיות שיש ידית בעצם" חשבתי, והידית שבה והופיעה.
זה גרם לי לחשוב. אם אני אאמין שיש מתחתיי דשא, אז מה יקרה?
שאלתי את עצמי. ונחתי בעדינות על דשא רך ועדין. ירוק לגמרי.
מעליי עדיין לא היה כלום, אבל מתחתיי בהחלט היה דשא, והוא
הופיע איך שחשבתי עליו. אז זה אומר בעצם שמה שאני אחשוב עליו
יופיע אצלי ישר? החלטתי להתחיל בקטן, לא לדחוף את המזל שלי.
חשבתי על בריכה יפה טבעית באמצע הדשא, מוקפת בעצי דקל, ומעל
שמיים כחולים עם שמש נעימה. חשבתי על הרבה בנות יפות משתזפות
בלי חלק עליון, ועל כמה בנים שמשחקים כדורסל במגרש ליד הבריכה.
חשבתי על כסא נוח, ועל בגד ים יפה במקום המכנסיים הארוכים
שלבשתי. חשבתי גם על ריבועים בבטן, אבל זה לא עזר. (כנראה שיש
דברים שאי אפשר להשיג בלי לעבוד.) חשבתי על בר חופשי, ועל
בקבוק בירה קרה אצלי ביד. חשבתי על פותחן. אחרי זה חשבתי על
מאפרה, סיגריות, ומצית, ונשכבתי אחורה, עם סיגריה ובירה.
הרגשתי שלם עם עצמי. לא צריך כסף, הצלחה פרסום. היה לי טוב
ככה. בעצם לא היה לי טוב כל כך, הרגשתי שאני ממש צריך
לשירותים. ניסיתי לחשוב שאני לא צריך, אבל זה לא עבד. אז קמתי,
זרקתי את הסיגריה על הדשא, ונכנסתי לבריכה. שחיתי לצד הרחוק
שלה, והרשתי לעצמי להשתחרר.

למחרת בבוקר, כשאמא החליפה לי את הסדינים הרטובים, היא שאלה
אותי אם אני  מעשן בחדר. אמרתי לה שלא, והיא האמינה. היא רק לא
הצליחה להבין איך נוצר על הסדין חור כאילו כיבו עליו סיגריה.
אני גם לא הייתי בטוח שאני מבין.