וכך, המשכנו ללכת. יד ביד, אל מול השמש השוקעת. כמו באגדות
ממש, רק שזה היה במציאות. מציאות שנראית כמו חלום אמנם, אבל
חלום מציאותי במיוחד. בכל אופן, יד ביד, הלכנו מחובקים אל מול
השקיעה. ואיזו שקיעה זו הייתה. השמיים היו ורודים, וכחולים,
וסגולים, וכתומים, ואדומים, וצהובים, וזורחים ושוקעים, והכל
בעת ובעונה אחת. כאילו השמש התפרקה לחלקיקים שהתפזרו על פני כל
הקצה המערבי של השמיים במופע מרהיב שמיועד לשנינו בלבד. ואיזה
מופע זה היה, איזה מחזה. לבבות שנינו החסירו פעימה בו זמנית,
כאילו מתואמים היו, ואכן מתואמים היו, מתואמים באהבתנו
הנצחית.
ואיך כל זה התחיל?
באותו יום אביבי, שבו השמיים כחולים כמו שרק שמיים ביום אביבי
בהיר יכולים להיות, ובו הדשא ירוק כמו שרק דשא שעליו ישבו
אנשים מאוהבים יכול להיות.
הלכתי לטייל בעיר. העיר הגדולה, הידועה גם בשם "העיר שאין בה
מה לעשות". אבל ככה זה כשאתה קיבוצניק שגר שעה נסיעה מהעיר
הגדולה היחידה שקיימת בארץ שלך. אתה נאלץ להסתפק במועט.
הלכתי לי בעפולה, נהנה מהאוויר הנעים, ומהחוסר הפתאומי בערסים
שבימים כתיקונם ממלאים את עפולה כמו שצעיפים צהובים ממלאים את
אצטדיון יד אליהו בימי חמישי בערב, כשמכבי משחקת בגביע אירופה.
טיילתי לי ברחובות, נכנס מדי פעם לחנות שחלון הראווה הראה
דברים מעניינים, והגעתי כהרגלי לסטודיו הפירסינגים והקעקועים
המקומי, שהיווה מעין "מקום מפגש" לאנשים מסוגי, שחיפשו חברה
לפרק זמן מסוים. תמיד כשהייתי בעפולה הייתי קופץ לסטודיו, ושם
תמיד הייתי מוצא ידיד מזדמן, או סתם מישהו שאפשר לשבת אתו על
סיגריה. וכמובן אחוז הבנות היפות שאהבו להגיע לסטודיו היה מן
הגבוהים בעפולה. כך שגם הפעם, כמו בכל פעם, הוליכו אותי רגליי
אל הסטודיו.
נכנסתי, אמרתי שלום לחבר או שניים שהיו במקום, החלפתי מילה עם
מנהל המקום, שגם אתו הייתי בקשרים טובים לאור ביקורי הרבים
במקום. אלא שהפעם הרגשת שמשהו שונה. תמיד בסטודיו הרגשתי נינוח
וחופשי לחלוטין, ובפעם הזו הרגשתי זוג עיניים נעוצות בגבי.
הסתובבתי, כאילו שלא במתכוון, בוחן את התמונות על הקיר, את
האנשים שבחנות, ובפינה הבחנתי בילדה יפה יושבת, ונועצת בי
עיניים, כשהיא מנסה שלא אשים לב. בהתחלה שיחקתי את משחקה,
החזרתי מבטים מהססים, משחק כאילו לא שמתי לב למבטיה, וכאילו
היא לא שמה לב למבטיי. אך בשלב מסויים נמאסו עליי המשחקים,
ופניתי אליה. למרות שמעולם לא ראיתיה במציאות, לבי בישר לי כי
זו היא. "היי" פניתי אליה, והיא הופתעה מעט מהפנייה הישירה, כי
הייתה בטוחה שלא זיהיתי אותה. "מה שלומך" שאלתי, משראיתי שהיא
מהססת להשיב.
"הכל טוב אוריקי, ומה אתך?" הסירה את חששותיי בתשובתה שאלתה.
מפה לשם התפתחה השיחה, ויצאנו החוצה, להמשיך לדבר באווירה שקטה
מעט יותר. "אז איך אתה מתרשם?" שאלה את השאלה הבלתי נמנעת,
לאור כל שיחותינו באייסיקיו ובטלפון, על מה יהיה כשניפגש. "כמו
שאמרתי לך מיליון פעם, ידעתי שאני אוהב את מה שאני אראה" עניתי
לה, והרגעתי מעט את חששותיה. ידה השתלבה בידי, ומבטינו הצטלבו.
קירבתי את פניי אל פניה היפות, יכלתי להריח את ריחה המשכר, את
עורה הרך, עצמתי את עייני, שמעתי את נשימתה, וקירבתי את שפתי
אליה, לנשיקה. מחשבה שובבה חלפה בראשי "הרגע הזה טוב מכדי
להיות אמיתי" צלצול פלאפון קטע את חוט מחשבתי, ואת הנשיקה שלא
התקיימה. אני לא מאמין, קראתי, חצי מהפתעה, חצי מכעס. רק חבר
שלי יכול להיות בעל תזמון כל כך גרוע. להתקשר בשניה כה גורלית.
"אני לא יכול לדבר כרגע, אני אתקשר אלייך יותר מאוחר". כמובן
שהוא רצה לדעת מה מונע ממני לדבר אתו, אבל לי לא היה כוח
להסביר. ניתקתי את הפלאפון וכיביתי את המכשיר לפני שהחזרתי
אותו לכיסי. "סליחה על זה" אמרתי לה. "שטויות, רק תזכיר לי
איפה היינו" שברה את המתח בשנית. שנינו צחקנו, ושפתינו נפגשו
לנשיקה. את הנשיקה הזאת אפילו לא אנסה לתאר, כי כל מילה שאוכל
להגיד, רק תוריד מערכה. זאת הייתה הנשיקה הראשונה, אך בהחלט לא
אחרונה. מספר דקות לאחר מכן נפרדנו, כי הייתי צריך ללכת להסעה,
אך היה ברור לשנינו שניפגש בשנית, ולא בעוד זמן רב. כבר יום
למחרת נפגשנו בשנית. הפעם הפגישה הייתה בבית קפה, שאת שמו איני
זוכר. ישבנו לאותו צד של שולחן, חלקנו כוס שוקו, כשמתחת לשולחן
ידינו לא נפרדו. היה זה יום שישי, ולמחרת לא היינו צריכים לקום
לבית ספר, ולכן היא חזרה איתי הביתה, והעבירה את הלילה במיטתי.
לא, אל תחשבו לכיוון הזה, הכרנו רק יומיים, ונכון שהיו דברים
מעולם, אך הפעם לא חיפשנו את העניין המיני, רק רצינו להיות
קרובים זה לזו. ישנו מחובקים. היה נפלא. שכבנו ודיברנו חצי
לילה, עד שנרדמנו אחד בזרועות השנייה. התעוררנו בבוקר מאוהבים.
ידענו שדבר לא יפריד בינינו, שנינו הרגשנו שמצאנו את מה
שחיפשנו. מאותו יום, לא נפרדנו. לא לפרקי זמן ממושכים, אני
מתכוון. כל רגע זמן שיכלנו, בילינו יחד. היינו מאושרים. שנינו
פרחנו, כולם אמרו שאנחנו כזה זוג יפה, ושכל כך כייף לראות
אותנו יחד, ואנחנו הרגשנו את זה. היה לנו כייף ביחד, אז מין
ההיגיון שיהיה כייף לראות אותנו. אחרי הכל אנשים אוהבים לראות
אהבה רומנטית ופשוטה, גם אם היא מעט קיטשית ודביקה מעט.
וכל הלכנו לנו, באותו ערב סתווי, אל מול השקיעה, אותה תיארתי
בתחילת סיפורי זה. והמשכנו ללכת, אל עבר השקיעה, אל עבר האגדה,
אל עבר החלום. וכמו לכל דבר טוב, גם לזה היה סוף, ואני
התעוררתי מהחלום אל המציאות הקודרת, אל בדידותי האלמותית, אל
חיי חסרי התקווה. ואני ניסיתי לחזור לחלום הזה, לאהבה ההיא,
אבל חלומות לא מתגשמים, הם רק נותנים לנו יעד לשאוף אליו.