הפעם האחרונה שראיתי את סבתא שלי מחייכת, היה אחרי מותה. היא
שכבה על הרצפה בסלון, בין חלון החזית המזרחי לבין חלקה האחורי
של הספה הישנה. השעה היתה שש בערב, והשמש השוקעת לא הואילה
בטובה להאיר על פניה המתות. אבא שלי שילם חמישים ש"ח לסבלים של
חברה קדישא, וביקש מהם לחזור בעוד שעתיים, כדי שנוכל להפרד.
עמדתי לידה, בבית היה ריח מוזר, לא מוכר. בהתחלה חשבתי שזהו
ריחו של המוות, אבל ככל ששאפתי יותר, הרגשתי ליטוף פנימי. אין
תחליף אנושי למגעו הפנימי של הריח, חשבתי לעצמי. אין נחמה
גדולה יותר, מריח גופה של אישה שאוהבים בפתחו של לילה. כל כך
התגעגעתי אל הריח הזה, דמיינתי אותו כמו יצירה מוסיקלית, עם
נושא מרכזי, ווריאציות המשתנות עם המעבר בין האברים. ריח הבטן
החלקה, הידים הלבנות, והשדיים הרכים. כעסתי על עצמי, מדוע אני
כל כך ארוטי, ברגע האחרון הזה, אבל אמרתי לעצמי, שזה יפה שגם
להעדרות יש ריח.  
             במטבח הקטן, עמד שעון אנלוגי ישן. השעון תקתק
בעדינות, ברעש נדיר של פעם. עמדתי מול השעון, והסתכלתי עליו.
הוא הסתכל עלי בחזרה. התאמתי את קצב ליבי לקצב תיקתוקו, שישים
פעימות בדקה. בימי החופש הגדול, כשהיינו מבלים אצלה, סבתא שלי
היתה הולכת לישון בצהריים. "לישון צהריים", היא היתה אומרת,
כמעט כמו "לישון את הצהריים", כאילו הצהריים היו עצם שניתן
להפעיל עליו את פעולה השינה. אני הייתי נשכב על הספה הישנה,
רגלי עוד לא חרגו מגבולות משענת היד. החלון הגדול היה סגור
ושמש הצהריים עדיין הכתה עליו בזוית חוצפנית. הסתכלתי על
החלון, בוהה בצורות השונות שנוצרות בזכוכית המחוספסת. השעון
במטבח תיקתק, וגנב את תשומת הלב שלי. ניסיתי להתאים את תיקתוק
השעון לשינוי הצורות שעל הזגוגית. שאלתי אותה: "סבתא, השעון לא
מפריע לך לישון?". היא ציחקקה ואמרה שהוא החבר הכי טוב שלה,
ושהיא לא יכולה להסתדר בלעדיו. אחר כך נזכרתי, שהיא בעצם לא
ממש חייכה.
התכופפתי ובחנתי את פניה הצהובים. עיניה היו עצומות, בעדינות.
לא היה לי צורך לראות אותן, הרגשתי שהן מוגנות מתחת לעפעפיים.
הריסים השחורים נשזרו זה בזה, בסדר מופתי. התבוננתי באפה, אף
פעם לא שמתי לב כמה הוא גדול, דווקא לי יש אף ישר. שיערה לא
היה לבן לחלוטין, שיערות שחורות רבות וסמיכות נכחו על ראשה.
עשיתי עם עצמי תרגיל בחשבון, ניסיתי לחשב כמה שיערות שחורות יש
לה. אולי חצי אולי שליש. סנטרה בלט מעט והשקע שמתחת לשפתיה,
התעמק. חשבתי איך כל איברי הפנים שלה, קיימים רק כדי להדגיש את
השפתיים. שפתיה הגדולות היו סגורות. השפה התחתונה, בלטה מעט
החוצה, והעליונה נחה מעליה בשלווה אינסופית. הסתכלתי על שפתיה
שוב, יותר גבוה. נזכרתי בחיוכה המסתורי של המונה ליזה, חיוך
חוצפני של שלווה נצחית שמלווה אותי מכל זווית. הלכתי לפינה
אחרת בחדר; רק רציתי לבדוק שהחיוך לא נעלם, אבל נוכחות חיוכה
של סבתא מילא את החלל.
השעון האנלוגי הפסיק לתקתק לפתע. שמתי לב שזאת הפעם הראשונה
שחייכתי, כבר הרבה הרבה זמן.