סגרתי אחריך את הדלת, אחרי הצחוק המטורף שהיה לנו, זרקתי עליך
את הכוס שהמסטיק היה דבוק עליה, וצעקתי משהו שלקוח מסרט ערבי,
הכל אני עושה רק כדי לראות את הגומות האלה, שני החורים האהובים
עלי כל כך, והעיניים שלך, שגם שאת עצובה, צוחקות אלי מבעד
לדמעות. הסתכלתי דרך העינית, הבטתי בדמותך נעלמת, מתרחקת
מביתי, נשענתי עם הגב אליה, והחלקתי לאט אל הרצפה, התנגשות
כואבת, אבל זה שומדבר לעומת הכאב שבא מהרגשות שלי אליך. עצמתי
עיניים, שמעתי את הלב דופק חזק, ולחשתי: "אוהבת אותך". את
יודעת את זה. יודעת מצוין. אבל עד שאני אבוא ואתן לך אישור
רשמי, נוח לך איתי (עד כמה שאפשר). אין לי את הלב לעשות לך את
זה, לבוא ישירות ולהגיד לך הכל. זה יעמיס עליך מטען שאולי יהיה
כבד מדי עכשיו. אני מחכה. מחכה לזמן המתאים. אני עוד מאמינה
שיש כזה. אם אני אפסיק להאמין הכל ייגמר, ואז כלום כבר לא יהיה
נכון. ספרת לי על חידושים והמצאות עתידיות, והתרגשת כל כך,
כזאת את, אחת שמתרגשת. אני לא יודעת מה אמרת, כי לא הקשבתי
בכלל, הגוף שלי דיבר אותך, רצה לגשת אליך, לגעת, לנשק, להריח,
רק להרגיש אותך, ובהנהונים קצובים של פעם בסוף שני משפטים
קניתי אותך, חשבת שאני מקשיבה, אבל אז קרה לי מה שקורה שאני
כבר חולמת עמוק ממש, גולשת לעולמות רחוקים של יחד איתך, התגנב
לי חיוך ממוסטל על הפנים, לא הבחנתי בו בהתחלה, אבל אחרי
שראיתי שהפסקת לדבר פתאום, הבנתי שמשהו קרה, כעסת שאני לא
מקשיבה, התנצלתי, מה היית עושה במקומי יפה? איך להסוות את
העצמה הזאת? זה הרבה יותר חזק ממני. זה לא בשליטתי. לא בחרתי
לאהוב אותך. אם הייתה לי אפשרות בחירה לא הייתי אוהבת בכלל, רק
כי זה יותר קל, אבל מאוחר מדי. נכנסת עמוק לתוך נשמתי וחיי.
ונותר לי להתמודד, ואולי גם, בזמן המתאים, לומר לך הכל. כמה
שאוהבת, כמה שרוצה, ולא אומרת מלה. ואת תביני את המבטים,
הנגיעות "שבטעות" קרו, הכעסים המוזרים שלא קישרת לכלום,
הבלבול, ו.. בעצם את כל החברות הזאת שלנו. אני אחכה, שתהייה
מוכנה. בינתיים, אוהבת. |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.