הדמות שלי במראה היא את.

הדמות שלי היא מעולם לא הייתה אני אלא תמיד הייתה את, בכל פעם
שרציתי לראות את עצמי כל שיכולתי זה  לראות אותך. העיניים
הכחולות החודרות כמו גלים של ים עכזר, הפרצוף החצי זועם תמיד
עם החיוף הבלתי אפשרי, ואת כאילו לא ידעת את זה הופעת שוב ושוב
בפני אם רציתי בכך ואם שלא רצית בכך.

ואני מביט בך וראה אותך מביטה בי בחזרה, רואה אותי קושי נער
מתבגר בן 40  כמעט נו טוב 42 וקצת מביט בך ושואל איפה את באמת
ולמה את תמיד במראה, ואם את במראה ולא אני אז איפה אני בעצם
נימצא. ואת את אף פעם לא עונה לי כאשר אני שואל , אני מנסה
להוציא את זה ממך בכוח , מנסה עם זעם וכעס שכמעט ואינם נימצאים
בי אולם את בשתיקתך  ובמבתך מראה לי מי פה הוא הבוס מי הוא
האמת ומי היא הדמות המשקיפה עליך מהצד הנכון של המראה.

האיש המבוגר עם הקרחת סיים לחצות את הקביש הסואן, דילג בין
השלוליות כנער ביישן המחפש את עצמו בהן, מידי פעם מציץ בהן
ומיד מסב את מבטו נרתע מהן וממשיך בזהירות לשלולית הבא, נראה
היה כיה וא משחק משחק שרק הוא מבין אותו, משחק שאין בו צורך
בשותפים, נראה כאילו הוא השותף של עצמו, זינוק קטן ואחריו אחד
גדול והוא ממשיך לנוע בין טיפות הגשם הנדבקות לקרחת המבריקה
שלו וזולגות על פניו הלו מכוסות.
אומרים שאדם שפוי לא ילך ביום שכזה ללא מטריה ואו לפחות מעיל
עבה אבל הוא לובש טרניג קצר כחול שמגיעה לו בקושי עד הברך, מעל
חולצה חצי מכופתרת שכנראה שפעם הייתה אלגנטית והיום אפילו
להקרא סמרטוט אינה ראויה, מתחת חזה שעיר שנראה כי לקח את כל
השיער מראשו והדביק אותו על חזהו.
והוא מתקדם צעד קדימה שניים אחורה מדלג על השלוליות ניזהר שלו
לדרוך בתוכן, ממשיך לשלוח מבטים זהירים פנימה ולהירתע בכל פעם
מחדש,.
קצה הרחוב מושך אותו לכיוון רחוב חדש, רחוב שבו תעלות הניקוז
עושות את עבודתן נאמנה והשלוליות כמעט ואינן ניראות בו, וגם אם
הן קיימות אז זה רק בגלל הגשם הרציף שלא מפסיק אף לא לרגע,
ואילו יפסיק תעלמנה חיש מהר כאילו מעולם לא היו.

האיש נעצר בכניסה לרחוב, נראה כאילו אינו בטוח בעצמו, שולח מבט
קדימה מקצה לקצה, מחפש דבר מה על הריצפה ומשלא מוצא דבר מרים
את ראשו לאויר ומחייך חיוך שרק מעטים והוא ביניהם מסוגלים
להבין, הגשם שקודם לכן זלג באיטיות על ראשו מתגבר ופניו
נירטבות אף יותר מהגשם המכה בהן, הטרניג שלו והחולצה רטובים
לחלוטין והוא ניראה כאילו כלל אינו מבחין בזה, ניראה כי מצא
הוא את האושר שכולם מחפשים, כאשר הוא מתחיל לנוע לצלילי המטר ,
ניראה כאילו גופו נע בהרמוניה שלמה אם הגשם מצד אחד לכיוון
צידו השני של הרחוב, עינייו כמעט סגורות לחלוטין והוא מזמזם
לעצמו שיר שבקושי נישמע אף באוזניו שלו.
הגשם מתחזק ונחלש והרוח מכה ודוחפת אותו מכיוון אחד של הרחוב
לכיוון השני, גופו נד כסהרורי מצד לצד עם הקצב הכמעט בלתי
מורגש של הסערה הפוגעת בו מלמעלה ונראה כאילו אין לה כוונה אי
פעם להסתיים ולחדול. הוא נעצר באמצע הרחוב על הכביש הרטוב פורש
את ידיו לצדיים ומתחיל בריקוד מוזר למראה שלא ניתן להבינו, אך
ניתן לחוש בו, יש שהיו קוראים לסוג הריקוד "ריקוד הסערה" יש
שהיו אומרים שהאינדינים בעבר היו רוקדים כך לאלי הגשם שלהם,
והוא לא ניראה שהוא יודע בעצמו מהיכן מגיע הריקוד והקצב, גופו
נה באקסטזה , מתרומם לגובה וחוזר לכיוון האדמה, מזנק בצעד קליל
ומתרסק ברעש על האדמה, ידיו עולות ויורדות בהתאם לקצב שהרוח
מכתיבה לו ועפרצופו מקרין אושר עילאי.

רכב מתקדם מרחוק במהירות לכיוונו והוא כלל אינו מבחין בו, הנהג
עסוק בשיחה אם שותף או שותפה לנסיעה אינו מתייחס כמעט לכביש
יודע כי איש לא שוהה ביום כזה בכביש הרטוב, הוא מבחין במשהו
לפניו ברגע האחרון וסוטה מהכביש בצרחה גלגלים וחריקה קשה.

את שעומדת מולי, את שבתוך המראה, את שמביטה בי , ובקושי רואה
אותי, צאי אלי צאי אל חלומי והיי איתי, הוא נוזף בה קלות בשעה
שהיא מושיטה את ידיה איליו מתוך המראה, הו מחייך את החיוכו
הגדול ביותר, ומושיט את ידו אליה, הוא חש בזרזיף של נוזל זורם
על ידיו בשעה שהיא מושכת אותו לצד שלה במראה.

הנהג חיוור עומד מחוץ לרכבו, הדמות שעד לפני רגע כמעט ולא
נראתה ברחוב, אותה אחת שרקדה בקצב הגשם מוטלת על הכביש הרטוב
מעוקמת מעט, עינייה סגורו כמעט לחלוטין , ופיה שולח מעט אדים
כלפי האויר הקר שמסביב, הגשם שהיכה עד לפני שניות אחדות את
הפרצוף שותף ומנקה אותו מהכתמים האדומים שנוצרו עליו בשעה
שחיוכו נישאר כמו שהיה.
לשניה נראה כי הוא עדיין בחיים בזמן שמגיע הנהג אליו לראות מה
עוד ניתן לעשות, ואז להרף עין הנהג מביט בשלולית מיים שניצברה
מתחת לגופו של האיש , ורואה בה שתי דמויות, שלו ושלה, והן
מחזיקות ידיים וניראה כי הרוח שמכה במיים גורמת להן לנוע בקצב
הסערה.