היא הייתה כמו רוח קיץ חמימה, נעימה וחולמנית.
הביטה באנשים שעוברים כשישבה ליד עץ הלימון הגדול.
היא קמה והתחילה ללכת, מרגישה כאילו האנשים שהולכים מסביבה, הם
רק רקע, מופרדת מהם במסך שקוף ובלתי נראה, כמו הצעקה שלה לא
נשמעת וחרישית, לא נשמעת ולא נראת.
לא קיימת, כך גם היא רצתה להיות, פשוט לא פה אבל גם לא בשום
מקום אחר.
היא החלה פוסעת לאט לאורך השביל שמעולם לא ידעה לאן הוא
מוביל.
נזכרת בעצמה מביטה בו, ותוהה לאן הוא לוקח, בעודה חבוקה
בזרועותיו המגנות, הבטוחות והאוהבות שלו, עליו ויתרה בשביל
אחר, אחר שלא אהב ולא הבין וגם לא רצה להבין.
היא ידעה את זה... ידעה כל כך טוב, עד שצרב כל נפשה ועורה,
מעצם המחשבה שהיא וויתרה, היא נתנה לניצוץ שלה ללכת, להעלם
בחשכה המלטפת והמזמינה, בעוד היא נאבקת עם קורי העכביש שסוגרים
עליה מכל עבר, חוסמים כל מעבר של שמש.
עכשיו הוא, אהובה, בזרועות אחרת שגם היא מלטפת ומחבקת...
הרוח התחילה להתחזק, מעיפה את שערה הבהיר והקטיפתי, קוטעת את
מחשבתה.
דמעה צלולה ובודדת, החלה נוזלת מעינייה הירוקות, שאיבדו כל ברק
וחיים, הדמעה מפלסת דרכה מזוית העין מטה ליד האף, נוגעת בקצה
שפתייה הורודות והרכות...ונעלמת.
היא לא ראתה אותו מאז, חשבה, מתגעגעת נותרה עומדת מביטה בספסל
שבו ישבו פעמים כה רבות, צוחקים, מתחבקים, מתנשקים.
היא עוד זכרה את עיניו, כשהיה מביט בה, זאת הייתה אהבה טהורה
ללא גבולות.
איך היא יכלה לפקפק בזה?!
היא כל כך רצתה לראות אותו שוב, לדבר איתו, להביט בו... כי היא
כל כך אהבה להביט בו וכשאמרו שהם לא מתאימים, תמיד חשבה שהם
מנצחים את העולם.
רק לראות אותו שנית, התחננה לשמיים שבינתיים החשיכו והתקדררו
כמו כועסים, והיא לבד מתהלכת.
נזכרת ברגעים היפים... הערבים בהם טיילו, ישבו על המדרגות
בשכונה רייקנית ועזובה, שאף כי הייתה מפוארת נדמה שמעולם לא
עבר בה אדם, או כשישנו מחובקים.
המתנות שהעניקו אחד לשנייה, כאות לאהבה ששום מתנה לא יכלה
להגדיר... והיא פיקפקה בזה, חושבת שאם היא מפקפקת סימן שזו
אינה אהבה אמיתית, והיא טעתה... טעתה מרות, זו הייתה אהבה
אמיתית של אחת למיליון.
הרוח המשיכה להתחזק, מעולם לא ראתה רוח חזקה כל כך, חשבה, היה
זה יום חמים, והרוח מתחזקת עד כי הזיזה אותה ממקומה, נושאת את
משקלה לצד הרחוב, מותירה אותה מובהלת ליד קיר לבנים.
הרוח דוחפת, מצמידה אותה לקיר, היא מרגישה כמעין מצאה מקום
מחבוא מהרוח שהעבירה בגופה צמרמורת מפחידה.
כה טוב ובטוח פה ליד קיר הלבנים, אפילו רך במקצת.
היא עצמה את עיניה נלחצת כנגדו.
כך עברה שעה או יותר, בפוקחה את עינייה , ראתה שגופה החיוור
החל להתמזג עם קיר הלבנים.
גופה מתקשה, נוצרים עליו קווים, בדומה ללבנים.
היא מרגישה שהיא נצמדת לקיר עוד ועוד, עד כי אין רווח... למעשה
כבר אים הבדל בינה לקיר הלבנים.
היא נאבקת מנסה לברוח, אך ללא תוצאה, בכוחות אחרונים היא
משחררת צעקה, אבל את הצעקות שלה כידוע מעולם לא שמעו, מותשת
מהמאבק היא מביטה בעצמה, היא כבר חלק מהקיר.
הנה, לפתע הוא, אהובה, הולך ברחוב איתה... עם האחרת החדשה.
היא מנסה לבעוט להשתחרר מהקיר, לצעוק להראות סימן כלשהו שהיא
פה, אך לשווא.
אך הוא מרגיש משהו ונעצר.
מביט על הקיר, היא יודעת שאין הוא מרגיש את הקירבה המוזרה,
שהוא חש כלפי הקיר הזה, חברתו דוחקת בו להמשיך ללכת, מביטה בו
באהבה, הערצה, תופסת ברכות את זרועו ומנסה למשוך אותו חזרה
לדרכם.
אך הוא אינו שם לב, מהופנט, מתקדם אל הקיר הלבנים המוזר, מעביר
אצבעותיו על הלבנים.
חברתו מזעיפה פנים, והוא ממשיך ללטף את הקיר.
היא כלואה בתוך הקיר, נהנת ממגע ידו המוכרת.
דמעה נוספת נוזלת מעיניה שכבר לא כל כך ירוקות, ונוחתת על ידו,
הוא מרגיש אותה.
כמה מוזר, הוא תוהה, היא הרי איננה כאן...
חברתו מביטה בידו ואומרת בטון החלטי, שכנראה מתחיל לרדת גשם,
ומושכת אותו מהאשליה.
היא מביטה בהם מתרחקים, לפחות היא ראתה אותו, היא חושבת בכאב
כשגשם זעלפות קר מתחיל לרדת ולהרטיב את הקיר... היא בוכה.

חלק שני- http://stage.co.il/Stories/223972