חברי מת בהרים.
איני יודע כמה זמן עבר או כמה פעמים כבר עברתי כאן, אך בכל פעם
שאני מסתכל בין שתי הגבעות הללו אני נזכר בו.
בכל שבוע אני עוזב את דירתי השכורה בעיר וחוזר הביתה, לבית
הורי. הדרך ארוכה מאוד ונמשכת מספר שעות בהן אני מנמנם, או
אולי מדמדם בין מציאות לדמיון. בין זיכרון דביק אחד לאחר.
באוטובוס המתפתל בין ההרים הכול שקט ונינוח אך בחוץ, כאשר הרקע
מתחלף לו מעיר אפורה, לשדות ירוקים, למדבר צחיח - שם בחוץ אין
שקט.
שם בהרים, במעמקי המדבר. שם חברי מת.
ובכל שבוע אני עובר באותה דרך עקלקלה, משעין את ראשי כנגד
החלון התזזיתי ומביט בין אותן שתי גבעות. שם, מעבר לגבעות, שם
שהמדבר קריר וריק, שם שהכול דרומי ושומם. שם מת חברי.
כאשר אנו מתקרבים לאותה נקודה גורלית באמצע הדרך, מוחי נודד
אחורה ואני נזכר בו, בימינו היפים האחרונים.
הוא היה שותפי לדירה בעיר. אני לא היטבתי להכירו, והוא לא
אותי. שנינו חלקנו דירה, אותה ניצלנו בעיקר בכדי ללמוד. בשאר
הזמן, אני הייתי משתדל לארח לי אורחות חביבות בחדרי, לקצת
מוזיקה איכותית, שיחה על אור נרות, ואולי גם גילוי אהבה או
שניים לקינוח.
חברי לא אירח מעולם. כאשר הייתי שואל אותו מדוע אינו מתרועע
בחברת נשים הוא סירב לדבר. הוא אף סירב לומר לי מדוע הוא מעקם
את פרצופו בסלידה כאשר אני מדבר על עינוגי הבשר. הוא בהחלט לא
היה שתקן, אך לעיתים קרובות היה מחריש, כאילו מסתיר מפני סוד
גדול. כאילו אני עדיין לא מוכן לאמת שהוא כבר גילה ממזמן.
בתחילה סברתי כי אינו אוהב נשים, ומעדיף את חברת המין החזק.
כיצד הייתי תמים באותם ימים. כיצד הרשיתי לעצמי לחשוב בפשטות
כה ילדותית. הוא לא היה הומוסקסואל. לכך התוודעתי ערב אחד כאשר
התפרצתי לחדרו להתלונן על המחסור במים חמים. הוא שכב על מיטתו,
בידו האחת תמונה של נערה עירומה ובידו השנייה זכרותו. ברגע
שנכנסתי ומבטי נקבע על פניו המבוהלות הוא תחב את התמונה עמוק
אל תוך השמיכה, ובידו נותר רק חברו הוותיק, זולג במבוכתו.
התנצלתי מעומק לבי, ופיניתי עצמי מזירת הפשע.
למחרת חיטטתי בחפציו ומצאתי חוברות רבות, ובהן תמונות. כל
התמונות היו מוזרות. אחדות הראו נערות ערומות קשורות ומעונות,
ואחרות הציגו בפני סטיות רבות אחרות כגון גילוי-עריות,
פדופיליה ומשכב בהמה.
אך תמונות של גברים לא היו שם.
על כל עניין, חברי היה מתבודד. בימים היה לומד, ובלילות היה
סוגר את עצמו לבדו בחדרו. לעיתים היה מארח בקבוק יין טוב (מנין
השיג את הכסף לקנותו, איני יודע), ולעיתים הייתי מריח את ריחה
המתקתק של הקטורת מחדרו.
חברי אף היה אדם רגוע ומופנם, אך כאשר היינו משוחחים בשעת
ארוחת הבוקר על עניינים של הא ודה, היה דעתן ואהב את אומנות
הויכוח.
היינו יכולים לא לדבר איש עם רעהו במשך ימים עקב מחלוקת על
עניין אקטואלי זה או אחר. מרבית הפעמים הרגשתי כי איני עומד
ברמתו, וכי קצפו עולה כל כך, שבסוף יתפוצץ. הייתי מניח לו,
והוא היה נרגע.
במיוחד אני זוכר ארוחת ערב אחת אשר סעדנו בחברת בחורה יפה אשר
למדה עמי באחד מחוגי הרבים.
היא הייתה שתקנית במקצת, וחברי ניסה לדובב אותה ולבדרה
בעניינים אלו ואחרים. לקראת סוף הערב, כאשר אני התחלתי מלטף את
ירכיה והיא החלה להסמיק, חברי פנה אליה בשאלה -
"האם אי פעם חשבת" הוא תמה ופרצופו הרצין וקדר "למה אנחנו בעצם
עושים את כל זה?"
"עושים את כל מה?" ענתה לו הפרוצה הביישנית שלי.
"למה אנחנו סובלים את כל החרא? בשביל מה כל זה?" הוא התעקש
ושאל.
אני התחלתי מפנה את הצלחות במטרה לסיים את הערב בדרך נעימה,
לפני שהיין ישתלט ויכניע את חברי החלש. הכרתי את דרכיו ביין,
וכיצד נטה מוחו למחשבות ייסורים כאשר היה לוגם.
"אתה שיכור, אתה יודע?" סיננתי לעברו.
"אני סוף סוף רואה דברים כפי שהם באמת..." הוא ענה. כך עונים
כל השיכורים.
"בשביל ליהנות, לא? בשביל לחיות בכבוד, להמשיך את התקדמות
האדם, ולהביא אושר לנו ולסביבה שלנו" - היא נתנה לו תשובה
מוחצת. מאוחר יותר באותו הלילה, כאשר תקעתי את כלי זייני בפיה,
עלתה בי המחשבה שאולי דווקא הוא היה מועיל יותר בדיבורים.
בכל אופן, הוא בהה בה. הוא בהה בה במשך דקות ארוכות מאוד,
ובדיוק כאשר סיימתי לנגב את השולחן הוא נאנח וענה:
"לא. אנחנו פה בשביל לספק את היצרים הכי דפוקים שלנו. אנחנו פה
בשביל לבעול את בנותינו, לרצוח את בעלי נשותינו היפות, ולהטביע
את עצמנו בתענוגות הבשר. כל מילה נוספת היא הצטדקות מטופשת. כל
אדם אחר הוא הצטדקות מטופשת".
הוא רוקן את היין האדום לפיו המלא והמוכתם, והמשיך:
"אני פה כרגע בשביל לבדר אותך. אולי איכשהו תצא לי גם אורגיה
מזה. ואת עונה לי כי את נחמדה אל זרים. אולי רק כך הם יסכימו
לגונן עלייך ולהקריב את עצמם בכדי שלך יהיה יותר טוב. ובאשר
לידידנו שוטף הכלים - הוא כנראה פה בשביל לנצח על כל מחול
השדים הזה! ובכלל..."
בנקודה זו קטעתי את חברי ע"י טפיחה הגונה על הגב וברכת
לילה-טוב מאולצת.
מאז לא הזמנתי את חברי לארוחות ערב. והוא לא הוסיף לשוחח עם
חברותיי.
מהמורה בכביש מקפיצה וחובטת את ראשי המנומנם בחלון הקריר. אני
שוב מגלה כי אני נסחף ומתבלבל בשברי זיכרונות של חברי. אני
מעלה חיוך בחושבי כיצד בכל פעם שאני עובר פה אני מצליח להיזכר
בעוד ועוד חלקים מעברנו. אך אנו מתקרבים כבר, והחיוך מזקין
ונופל. אני רואה את הגבעות! רק קצת קדימה לי!
שם, מעבר לגבעות, מצא חברי מפלט אחרון. שם נפשו שקטה לה לתמיד.
מבין הגבעות הללו, המדבריות, הצהובות, המסוכנות, הצחיחות הללו
- משם הוא לא יחזור לעולם.
שוב הגבעות חולפות להן, ואני מטיל את ראשי אחורה ומנסה להירדם.
דמעה קטנה מבצבצת בזוית עיני הסגורה, ואני מוחה אותה בשרוולי.
"אתה בסדר?"
אני פוקח את עיני ומגלה לראשונה כי יושבת לידי גברת מטופחת כבת
ארבעים. היא נועצת בי עיניים אימהיות ומודלקות ועל שפתותיה
עולה חיוכה של חווה.
ברצוני לומר לה עד כמה צר לי על חברי. לספר לה על הגבעות, ועל
המדבר, ועל מותו של חברי. אולי תצא לי גם אורגיה מזה.
אך איני אומר.
אני נזכר בחברי וברוחו, ועונה לה בפשטות -
"לא. תעזבי אותי."
אני מרגיש כי חברי מתבונן אלי כעת בהנאה ממקום מושבו אי שם
למטה, תולה בי עיני אב ומכין לי מקום ממש לידו.
הזקנה נעלבת ומשתתקת.
מוחי ממשיך לרחף לו בין זיכרונות עבר.
כרגיל, אני מנסה להכריח את עצמי להתמקד בימיו האחרונים בהחלט
של חברי.
אני נזכר בערב אחד, גשום מאוד. שבתי לדירה מטיול קצר בשכונה,
שהפך לאמבטיה כפויה וקרה. חברי ישב בסלון אל מול הטלוויזיה
ועישן סיגריה.
מיד שאלתי אותו אם הכול כשורה, שכן היה הדבר בלתי-שגרתי בהחלט.
חברי מעולם לא ראה טלוויזיה, או עישן מחוץ לחדרו.
"ודאי. הכול מצוין. ומדוע שלא יהיה?" הוא ענה וחיוך של אמת
התפשט על פניו.
"ספר לי, חברי! ספר לי!" דחקתי ביצור האומלל.
"אין ממש מה לספר" הוא הצטנע "פגשתי בחורה מאוד מוצלחת"
טפחתי לו על שכמו בחיבה.
"ו...? עשית משהו איתה? מי זו בכלל? כיצד לא שמעתי עליה?"
"לא עשיתי איתה כלום, עדיין. אבל לך תדע..." הוא ענה לי והסתלק
לחדרו.
שמחתי בשמחתו ופניתי לישון.
בשבועות שלאחר מכן כמעט ולא ראיתי את חברי. בימים היה שוקד על
לימודיו עמוק בחדרו, ובערב היה עוזב את הדירה. לא חלקתי עמו
ארוחה אחת במשך שבועות, כאשר נתקלנו איש ברעהו יום חמישי אחד
לפנות ערב. שאלתי את אותו היכן הוא ישן בלילות וכיצד מבלה אותם
עם גבירתו החדשה.
הוא ענה לי כי אינו ישן בלילות. הוא אמר כי לרוב הוא מבלה את
הלילות בשיחות ארוכות עם הגברת.
שמחתי, ושאלתי אותו מה בדבר קיום מצוות פרו-ורבו.
פניו נפלו.
"לא. לצערי לא." הוא ענה בקול נמוך ויבש.
"מדוע?" שאלתי.
"עזוב". הוא ענה לי וברח למקלחת.
לא ראיתי אותו במשך ימים ארוכים לאחר מכן.
זכרוני האחרון בו מופיע חברי מלווה אותי כבר זמן רב. למעשה,
איני מצליח להוציאו מראשי. לעיתים, כאשר אני מצמיד את ראשי לכר
בלילה, אני מרגיש את גולגולתי נדפקת כנגד חלון האוטובוס
ומדמיין את אותו הזיכרון זוחל פנימה אל תוכי. בדיוק כמו
עכשיו.
קמתי ביום אפרורי משנתי לקול שבר. יצאתי ממיטתי ומהחדר לשאול
בשלומו של חברי.
כאשר התקרבתי לחדרו, מצאתי אותו בתוך ערמה גדולה של בגדים,
והארון הגבוה שבחדרו שבור.
"מה קרה" התעניינתי.
"כלום. ניסיתי להגיע לבגדים שלמעלה." הוא ענה. הייתי יכול
להישבע שהוא בכה.
"למה באמצע הבוקר?" שאלתי בעליצות עייפה.
"כי אני עוזב. אני נוסע."
"מה?!" נזדעזעתי. היה לנו חוזה לעוד חודשיים, ובכלל לא רציתי
לוותר על חברי.
"אני נוסע איתה. היא החליטה לעזוב, ואני הולך איתה" הוא מלמל,
כמעט לעצמו.
"אך אל תדאג, ידידי" הוא הוסיף "השארתי לך פי שתיים כסף מן
הדרוש. ובאמת אל תדאג - אני אהיה בסדר."
תקעתי בו מבט מבולבל.
"אתה זוכר," הוא הניח את הבגדים על הרצפה ואחז בכתפי "אתה זוכר
שפעם שאלת אותי מדוע איני מרבה לארח?"
הנהנתי בראשי.
"מצאתי את זה סוף סוף. מצאתי את התשובה לכל בעיותיי. מצאתי את
הסיבה לכך שאנו פה."
"זהו?" שאלתי בזלזול - "מצאת אהבה והכול נגמר? בשביל זה
הכול?"
הוא הביט בי בעצב.
"ובכלל" הוספתי "מה זה קשור לזה שלא אירחת? טוב נו, אני מקווה
שיהיה לך כל טוב עם הגברת".
אני מודה כי הייתי מעט נסער שחברי נוטש אותי סתם כך, ביום
חורפי.
הוא שתק מספר רגעים ובסוף אמר לי:
"אתה לא מבין. גם היא לא הבינה, כנראה. אבל זה טוב. זה לימד
אותי את הלקח שהייתי צריך ללמוד"
אני חושב.
"גם היא לא הבינה, כנראה" - המשפט הפשוט הזה רודף אותי כבר
שנים. וכיצד יכולתי להניח לו באותו בוקר גורלי, ולצאת מהחדר?
כיצד לא נשארתי ושאלתי עוד?
כשבוע לאחר מכן קיבלתי בדואר מכתב מידיד משותף, כי חברי נמצא
מת בהרים. בדרום. במדבר. בדרך הארוכה שלי הביתה. בין שתי גבעות
מצאו אותו, מוטל ללא כל רוח חיים.
וכאשר ראשי נדפק בפעם האחרונה בחלון, אני חושב שאולי הוא פשוט
היה בדרך אליה.
הוא בטח לגם מעט מן המשקה והלך לאיבוד בדרך אליה. כאשר היה
מגיע, בודאי היה מסביר לה - והיא הייתה מבינה.