ואיך שאני לא מסתכלת על זה, הכל השתנה. הבוקר הוא לא אותו בוקר
כמו בימים שהיינו ביחד, השמש היא לא אותה שמש, החיוך הוא לא
אותו חיוך... אני כבר לא אותה אני. אני קמה בבוקר אל מציאות
חדשה, מציאות בלעדייך. מסתכלת במראה על דמות חדשה, דמות
בלעדייך. אולי משופרת, אולי בודדה; אולי קצת מזה וקצת מזה...
עדיין לא החלטתי. אני עוד לא יודעת אם זה טוב שהלכת. אני עוד
לא יודעת אם זה רע שלעולם לא תחזור. האמת היא, שאני כבר לא
בטוחה שאני יודעת מי אתה.
אני רואה אותך, אותך החדש, אותך בלעדיי. אולי משופר, אולי
בודד; אולי קצת מזה וקצת מזה. אני רואה אותך, ואני רואה אותי.
אני רואה אותך, ורואה אותנו. אנחנו, קשר לא מוגדר, אנשים לא
מוגדרים, אהבה שמעולם לא הוגדרה. היינו מוצפים ברגשות. רגשות
חזקים, רגשות שונים. רגשות שמעולם לא הצלחנו להבין או להשכיח.
רגשות שתמיד עמדו בינינו; כל דמעה גררה וויכוח, כל וויכוח נגמר
בדמעות. הרגשות האלה הם אלה ששברו אותנו. לאן נעלם הרגש?

ואיך שאני לא מסתכלת על זה, כלום לא השתנה. אני עדיין מפחדת
להביט לך בעיניים. עדיין רועדת בכל פעם שאתה בסביבה. עדיין
רוצה לדבר, להסביר, להבין... יש כל-כך הרבה שלא אמרנו. עדיין
מתגעגעת כשהשיר שלנו מתנגן ברקע. עדיין מסמיקה כשקוראת דברים
שכתבת לי אז... בתקופה הטובה. עדיין אוהבת, עדיין זוכרת,
ועדיין בוכה.
אני רואה אותך, אותך החדש, אותך בלעדיי. ואתה כבר לא אתה. את
ההבטחות שהבטחת - הפרת. מחקת אותם כלא היו מעולם. אתה כבר
מסוגל לחלוף על פניי מבלי להביט, מסוגל לחייך מולי עם מישהי
אחרת. אתה כבר מחית את כל הדמעות, ושטפת עימם את כל הגעגועים.
ממני וממך שמרת רק זיכרון. זיכרון רחוק, ישן, אפילו לא מתוק.
אתה כבר לא שלי, ואני כבר לא שלך. ואנחנו כבר לא אנחנו... ואף
פעם לא נהיה.

ואיך שאני לא מסתכלת על זה, הכל השתנה. אולי זה שיפור, אולי זו
בדידות; אולי קצת מזה וקצת מזה.