14.02.01

הוא הלך בין שדות של פרחים. עם תרמיל על הגב מחפש משהו שאינו
יודע מהו אך למרות זאת מחפש אחריו.
הוא עבר משדה של חרציות צהובות לשדה של סיגליות ומשם לחמניות
בכל פעם עוצר באמצע השדה על-מנת להתפעל מין היופי והתמימות,
משתכר מין הריחות.
מדי פעם היה קוטף פרח מניחו בין שפתיו ונשכב על גבו, נותן
לשמש
לצרוב את עורו הלבן המנוגד לחלוטין לשיער ראשו ועיניו אשר היו
כצבע העורב. כמו בנפשו כך גם בחוץ התחוללו מלחמות בין שני
מחנות מנוגדים.
הוא היה בן עשרים, כך שיער הוא  לעצמו, היה זה ביום הולדתו
השישה-עשר שקם והלך לשדות מבלי לומר שלום, פלומת השיער שאז
התחילה לבצבץ על פניו הפכה זה מכבר לזקן מלא ומפואר ומחלפות
ראשו הגיעו עד למותניו. ארבעה חורפים העביר בלינה בחוץ, בכל
פעם התעורר מחדש לריח הפרחים וידע כי הגיע האביב כעת הייתה זו
הפעם הרביעית ויום הולדתו הלך וקרב.

באותו יום ראשון של אביב התקדם הוא כהרגלו למרכז השדה, הפעם
היה זה שדה של פרגים אדומים כדם, ושם חיכה לו משהו שונה. במרכז
השדה עמדה ילדה שנראתה לו צעירה ממנו כעשר שנים, ידיה היו
פרושות קדימה ופיה לא יכל להוציא כל קול,
על פתק קטן כתבה לו: "אני הוא העבר אליו לא תוכל לדבר, אך תוכל
לזכור", ואז לפתה את ראשו בשתי ידיה והביטה עמוק לתוך עיניו,
ושם בתוך תכלת של שמיים הוא ראה.
הנה הוא ביום הולדתו העשירי והנה הוריו עוד צעירים, ולצדו אחיו
הגדול אותו כה אהב והעריץ ,דמות המופת של נפשו. אחיו היה מבוגר
ממנו בשבע שנים אך למרות זאת היו קרובים כשתי נפשות תאומות.
הוא לקח אותו לדוג באגם, ושיחק עם חבריו הקטנים בכדור, לעיתים
אף היה מרשה לו להתלוות אליו ואל חבריו הגדולים בעת שטיילו
לעיר הסמוכה ולא היה ילד מאושר ממנו בכל העולם.
והנה הוא שוב ביום הולדתו, כעת בגיל ארבע-עשר ועכשיו הוא האח
הגדול ובידיו תינוק בן חודשים ספורים אשר לעולם לא בכה בידיו,
ואותו אהב בכל ליבו. אחיו עזב זה מכבר את הבית לטובת עזרה
לנזקקים, כאשר עזב אמר לו: "אתה כבר גדול ואינך זקוק לי עוד
אלך למי שכן. כעת אתה משחק בתפקידי". אך אחיו מעולם לא עזב
באמת האהבה החזיקה אותם יחד, ופעמיים בשנה בימי ההולדת שלהם
היה אחיו חוזר, ושוב היו הם יחד והפעם יהיו הם שלושה.
-דמעות הציפו את עיניו.
והנה יום הולדתו האחרון עיניו כבויות וכך גם הנרות, הם שוב
שניים אחיו לא הגיע הפעם, מותו מנע זאת ממנו.
בידיו מונח אחיו הקטן והוריו מנסים לנחם ,אך במותו לקח אחיו את
נשמתו. הוא עוד היה זקוק לו ,אך שניהם לא ידעו עד כמה.
באותו הלילה קם והלך.

עיניו לא חדלו מלבכות הוא עזב את השדה עם זיכרונות מרים והילדה
עלתה השמיימה.
הוא המשיך בדרכו לשדה של סחלבים סגולים כמעט שחורים, דמעותיו
זולגות ומנצנצות באור השמש.
במרכז השדה הבחין הוא שוב בדמות, הייתה זו נערה כבת גילו, ידיה
פרושות קדימה ושתי אוזניה חסרות. "אני הוא ההווה אותו אתה רואה
,אך מסרב לשמוע", לחשה לו. היא הביטה עמוק לתוך עיניו.
הנה הוריו זקנים למרות גילם, ובפינת הבית בוהה ילד קטן. זהו
אחיו כך שיער, אך הוא לא ראה את עצמו, הילד לא דמה לו כלל.
הוא היה מנותק ומכונס בתוך עצמו, ילד שלא ידע מהי שמחה, מהו
אושר טהור, ילד שגדל לעצבות של בדידות, ילד שלאהבה לא היה בו
חלק.
-ליבו קרס בתוכו. דמעותיו שטפו את פיו וחדרו לחלל אפו, הוא
כל-כך שנא את עצמו, הסתכל על נפשו החלושה בתיעוב. הוא התיישב
ובכה ללא קול, והנערה עלתה השמיימה.

כאשר לא נותרו בו עוד דמעות המשיך בדרכו, חלש כפי שמעולם לא
היה. הוא הגיע לשדה כמוהו לא ראה בכל נדודיו. השדה היה ירוק אך
ללא פרחים, כאילו רק הוא מבין כל השדות לא יודע כי הגיע האביב.
ובמרכז השדה, שוב באופן שונה, עמד עץ בודד.
הוא התקרב אל העץ וראה כי היה גדול מכפי ששיער, ולמרגלותיו
עמדה מצבת אבן ללא מילים. הוא הקיף את העץ, ומצדו השני מצא
שלוש מצבות גם הן חפות ממילים, וביניהן עמדה אישה כבת שלושים
וסרט מכסה את עיניה.
ידיה נשלחו לעברו והיא אמרה :"אני הוא העתיד אותו לא תוכל
לראות, אך תוכל עוד לשנות".
הוא נזכר בילדה, בנערה, הוא הביט על העץ, על האבנים, על האישה
ולבסוף על עצמו. האישה עלתה השמיימה, והוא אסף כוחות.

הוא החל לחזור לביתו כאשר רק צער בתוכו מזכרת מין הנדודים,
הוא החל לחזור לאחיו כאשר כעס עצמי  וציפייה מציפים אותו,
הוא נדר כי שוב לא יעזוב עד ליום מותו.
יש לו תפקיד לשחק.