בעולם הזה יש יופי בשלל צבעי הקשת.
אבל לכל אדם יש את היופי המדהים ביותר בעינו.

יש אדם שהיופי בעינו הוא פרח באביב, יש אלה האוהבים את יופי
הטל שאל עלה.
כמובן יש את היופי שבשקיעה המתביעה את חותמו בנפש, ויש את
היופי שבזריחה שמחממת את הלב ואת הרגשות שצצות בנו.

ויש את היופי שלי.
שני היא הפרח באביב, היא השקיעה המתביעה בי את חותמה, והזריחה
המחממת את ליבי.

כאשר היא רוקדת נפשי מתנתק מהגוף ומטילת, עוברת עולמות חוצה
רגשות עד שהיא משתכנת ברגש האהבה שבי.

רגש שחשבתי בעיבדתי מזמן.

אבל שני מעוררת אותו מחדש.

אך לצערי שני גם מעוררת בי את רגשות הפחד ורגש האכזבה.
הפחד חודר בי כאשר אני רואה אותה, ומזכיר לי את הדחיה, את
האפשרות להידחות, את החששות הגרועים ביותר שלי אני רואה כאשר
אני מולה.

וישנה האכזבה שבאה בעקבות המחשבה שלא אראה טובה ממנה.
ששני היא האחת והיחידה בישבילי, ששום נערה לא תחליף אותה.
אבל אז מתעורר רגש חבוי הלא הוא רגש התקווה, שאולי היא תתענין
בי, אולי יקרא נס ורגשותינו יצתלבו, והאהבה והחיבה תהיה
הדדית.

אך הפחד גובר והאכזבה מנצחת ואני חוזר לנחלתי הרגשית, וליבי
הוףך אבן וחומו הופך לקור.

רגשותיי ננעלות עד לפעם הבאה שאני אפגוש את שני.

הפעם הבאה שהשיר יתחיל מהתחלה.