פרולוג
בלילה, בשקט בשקט, מסתובב המפתח בדלת הכניסה של הבית. הוא שוכב
בסלון, מחכה שאחזור, והטלויזיה פתוחה על ערוץ 1. הוא נוחר
בכבדות, והשלט שנשמט מידו מונח על הרצפה. אני מתקרבת על קצות
האצבעות, כדי לא להעיר אותו, מרימה את השלט מהרצפה, ולוחצת על
הכפתור האדום. ואיך שהטלויזיה נכבית, הוא מתעורר.


אבא של יעלי
אני ויעלי יושבות בבית קפה פינתי, אחרי כמה שנים טובות שלא
ישבנו לגמרי לבד. היא מספרת שעברה דירה, ושעכשיו היא עצמאית
לגמרי. העיגולים השחורים והשקיות מתחת לעיניים כבר נעלמו,
כאילו אין זכר שפעם תפסו חלק בלתי נפרד בפנים העדינות שלה.
מלצרית בת 18 מגישה לנו קפוצ'ינו בשלושה צבעים, ועוגת שכבות.
היא מספרת על אמיר ועל הדירה החדשה, ועל הכלבה הפינצ'רית שלו
שישנה איתם במיטה, כי אמיר לא מוכן שלא. והיא לוגמת מהקפוצ'ינו
ושכבה אחת נעלמת, והעיניים שלה נוצצות מאושר. שנים שלא ראיתי
את יעלי כל כך מאושרת. אני שואלת מתי החתונה, והיא מעמידה פני
מופתעת שבכלל ידעתי שתהיה חתונה. היא אומרת שלא תזמין את אבא
שלה, ואני יכולה להבין, ובכל זאת, נראה לי כל כך לא נכון.
"יעלי", אני אומרת לה, "תזמיני אותו לפני שתתחרטי שלא הספקת
להזמין". קראתי לה יעלי, למרות שבדרך כלל כשאני מטיפה לה מוסר,
אני קוראת לה יעל. היא לא אהבה שקראו לה יעל, הוא היה קורא לה
ככה ברוב הזמן, ואחרי זה מפליק לה אחת על הלחי. אמא שלה הייתה
קוראת לה יעלי, והיא אימצה את השם מהרגע שאמא שלה נעלמה. אף
פעם לא ראיתי את הבית של יעלי מבפנים, כי אבא שלה לא הסכים,
וזה היה כל כך מרגש כשהיא הזמינה אותי לדירה החדשה. כשיעלי
הייתה בורחת, היא הייתה מגיעה אלינו, ולמחרת כשאבא של יעלי היה
מגלה, היא לא הייתה מגיעה לבית ספר רק מהבושה שמישהו יראה
חבורה אחת על הזרוע או על היד. לאבא של יעלי היה מבט מרוחק
בעינים, עברית עילגת, והוא תמיד לבש חולצה משובצת מכופתרת.
נשארו רק פירורים על הצלחת שאכלסה את עוגת השכבות, וכשמגיע
הרגע ללכת, אני נזכרת כמה שאני מתגעגעת ליעלי, ולשיחות שלנו
מפעם. על איך שהייתי מציעה לה שנאמץ אותה, ונגור ביחד כמו
אחיות, ושבמקום לקנות מיטה, פשוט נישן ראש זנב במיטה הקטנה
שלי. היא תמיד הייתה מחייכת, פוזלת לעבר הרצפה, חוזרת הביתה,
ואחרי יומיים שלושה הייתה חוזרת גם לבית הספר.


אבא של רותי
רותי כבר לא מתגעגעת. היא יודעת לחייך גם ברגעים עצובים, וביום
המשפחה מכינה לכולם מתנות. היא לובשת חולצה לבנה קרועה בקצה,
אותה חולצה שלבשה כמה שנים קודם לכן באותו התאריך, ובאותו
המקום.
כשהיינו קצת יותר צעירות היא הייתה מנחמת אותנו בלי סוף, אפילו
כשהיא הייתה זו שהייתה צריכה נחמה. כשהחבר נפרד ממנה, הבאתי לה
מרק חם, וספגטי עם קוטג', כמו שהיא אוהבת. לא עברה שעה, ואני
זו שהתחלתי לבכות, והיא זו שחיבקה.
היא עוברת בין האבנים הכבדות, ובין השמות החרוטים, ואמא שלה
אחריה, עם יד תומכת בגב, ושמלה נוראה. לאמא שלה תמיד היה טעם
נורא בבגדים, ובאמת שלא יכולתי להבין איך היא מגיעה לבית קברות
עם שמלה כל כך נוראה.
כשהיינו קטנות השתתפנו ביחד בהפקת תיאטרון של בית הספר. אמא של
רותי הגיעה לבכורה עם מחוך מגוחך ומכנסי עור צמודים כל כך,
שנראה שהם עומדים להתפוצץ. כשהיא התכופפה כל הבנים הסתכלו לה
על התחת ורק חיכו שמשהו שם ייקרע. ולצערם, או לטובתם, העור
נשאר עמיד.
בהצגה, לרותי היה תפקיד ראשי, ולי היתה רק שורה אחת שחזרה על
עצמה במהלך כל ההצגה - "אבא מת?" בהצגה האחרונה שלנו רותי קנתה
לי חולצה שחורה וכתבה עליה "אבא מת?" אני מניחה שזה היה אחד
הרגעים היותר מצחיקים שלנו יחד, רק ששבועיים לאחר מכן, אבא של
רותי מת בעצמו.
גם יעלי ותמרי הגיעו, ונחמד לראות אותן. כולן בדרך כלל כל כך
עסוקות, ונראה שרק באירועים כאלו כולן מזניחות הכל בצד
ומגיעות.
ולכולן קשה להאמין שכבר עברו שש שנים, וזוכרות את עצמן בתקופה
אחרת לגמרי, כשעוד היינו לובשות את התלבושת האחידה של בית ספר,
ונועלות אולסטאר צבעוניות.

אבא של ניצה
לניצה היה שיער שחור צבוע ועיניים צרות וירוקות. אבא שלה נראה
אחרת לגמרי, ותמיד היינו צוחקות שהיא מאומצת, או לפחות מהשכן.
אותה הכרתי דווקא בצבא ביום הראשון של הטירונות. היא התעלפה
אחרי הזריקה של הטטנוס. כדי לעודד אותה אמרתי לה שהירוק של
המדים מתאים לה לעיניים, וכך התחיל הרומן שלנו.
אבא של ניצה היה רופא, ובכל זאת היה לה פחד בלתי נשלט ממחטים.
היא תמיד סיפרה שבבית שלה אסור להיות חולים, כי כשאבא רופא
תמיד נדמה לו שאת עושה הצגות ושהכל "סתם, שומדבר, זה יעבור".
תמיד הצחיק אותי שכשהייתי באה אליה אף פעם לא היה פלסטר בארון,
ולא אקמול. האמת שגם אבא שלה אף פעם לא היה. היא אומרת שזה
רגיל, שאבא לא בבית, ושלדעתה הוא בוגד. אני זוכרת את אחת
השיחות שלנו על זה באוהל, באחד הלילות כשלא יכולנו להירדם
בטירונות. היא טענה שכל ההורים שלנו בוגדים, ושפשוט יש כאלו
שיודעים להסתיר את זה יותר טוב מאחרים. ניצה הייתה מספרת על
עצמה מחטטת בהודעות בפלאפון של אבא, מחפשת שמות של נשים. עונה
לשיחות מהפלאפון של אמא, רוצה לשמוע קולות של גברים. היא אמרה
שבטח כשהיא תגדל גם היא תבגוד, כי ככה זה, זה משהו שפשוט קורה.
אנשים נולדים, גדלים, בוגדים ומתים.
אבא של ניצה אף פעם לא היה עולה לקומה הרביעית שבקניון בעיר,
ואף פעם לא הסכים להסביר למה. פעם ישבנו לאכול שם גלידה וראינו
אותו הולך באותה הקומה עם איזה מישהי, ומאז ניצה החליטה שיש
לאבא שלה רומן עם המוכרת בקאסטרו. כשהיינו באות לקנות שם
בגדים, היינו בוהות במוכרת, והמסכנה באמת שלא הבינה על מה
ולמה.

אבא שלי
יש תקופות בחיים שאתה רוצה להחליף משפחה, או לפחות את האח, או
האמא, או את האחות. בנות בדרך כלל לא מחליפות את האבא אף פעם,
גם כשהוא כועס, או עצבני, או לא מסכים לכסות לך את המינוס
האחרון בבנק.
אבא שלי הוא רגיל. הוא מעולם לא עבד בעבודות מיוחדות, אף פעם
לא הרוויח יותר מהממוצע, או פחות מהממוצע, ונהג להתגלח ולשים
אפטר שייב ובושם של דוידוף. הוא אף פעם לא לקח אותי למקומות
מוזרים, ולא לחש לי מילים חכמות לאוזן. הוא לא חוזר בשעות לא
סבירות הביתה, ותמיד מוריד את הקרש בשירותים, כדי שאמא לא
תתעצבן. הוא קונה מתנות טיפשיות ביומולדת, ושוכח לקחת פתקי
החלפה, ותמיד שורף את הפנקייקים בבוקר שבת.

אבל אבא שלי היה האבא של כולנו, של יעלי, של ניצה, של תמרי ושל
רותי. הוא שיקר לאבא של יעלי, כשהוא התקשר לשאול אם היא הגיעה
אלינו בטעות. הוא שלח לאמא של רותי פרחים אחרי שאבא שלה נפטר,
והיה מספק לניצה פלסטרים על ימין ועל שמאל.
הוא היה מספר לנו בדיחות, ומקפיץ אותנו לרכבת בכל יום ראשון,
ותמיד היה אומר "תשמרו על עצמכן, בנות".
שום דבר לא ייחד אותו מעולם, חוץ מהעובדה שהוא היה אבא שלי.
הוא לא בגד, לא הרים יד, לא נבחר לראשות המועצה, וגם לא מת
לפני הזמן. הוא פשוט היה אבא שלי, וזה הספיק.


אפילוג
העיניים שלו נפתחות והוא שואל "למה כיבית?" אז אני מחייכת
ואומרת לו שהוא בכלל ישן, אז כיביתי לו.
הוא שואל מה השעה, ואני אומרת לו שמאוחר, ושיילך למיטה שלו
לישון. הוא ממלמל משהו לא מובן, מדליק את הטלויזיה מחדש, וכמה
דקות אחרי זה שוב נרדם.