"מאושרת. בטח שמאושרת."
ככה אני עונה לו כל הזמן, תמיד הוא שואל את זה אחרי, כדי לגרום
לי להרגיש טוב עם עצמי. אבל אני לא. כבר הרבה זמן שאני לא
מאושרת. לאבד את הבתולים, איתו, ועוד בגיל 13. ומאז זה לא
נפסק, והוא תמיד שואל אם אני מאושרת.
"אם את מאושרת, למה את לא מחייכת, למה את לא צוחקת". ואז מיד,
החיוך המזוייף הזה, מרגישה שחייבת, כי אם אני לא אחייך הוא
יקום וילך, ואני לא יכולה בלעדיו. היה לי חודש אחד בלעדיו,
לפני הרבה זמן, ולא מוכנה לחזור לזה. "רוצה לבוא איתי?" את זה
הוא לא יפסיק לשאול.
"אתה יודע שאני לא יכולה", הוא יודע ובכל זאת שואל, הכל כדי
להראות שאיכפת לו. הוא יודע שהכל נמצא כאן, כל מה שנשאר לי
בחיים נמצא בקיבוץ הזה,מיס צ'רלס החתולה שלי והחברים הכי טובים
שלי. ובכל זאת הוא שואל. "מה איכפת לך? את חופשיה, תנצלי את
זה" ואז הוא עושה לי את מבט הכלבלב העצוב הזה, עם העיניים
הכחולות-ים שלו. מגיל  שלוש עשרה הוא גידל אותי, כשההורים שלי
החליטו לעזוב אותי. ומאז אני מסתובבת איתו כאן בקיבוץ הזה, וזה
לא שלא ראיתי עולם, מדי פעם אני נענית להצעות שלו, ונוסעת
איתו. הבעיה איתו שלפעמים הוא לא רוצה לחזור ואני מתגעגעת, לא
יכולה לעזוב את הקיבוץ הזה יותר מדי. שונאת את העיר הגדולה,
הכל מסחרי מדי בשבילי.
" פעם שעברה לא באת איתי, מי ינשק אותך וישמור עליך כשאני
אסע?" אני שונאת את המסעות שכנועים האלו. ויותר שונאת כשהוא לא
מנסה לשכנע בכלל, כשהוא מנסה לפחות רואים שאיכפת לו. "כמה
זמן?" שואלת רק כדי לוודא שאהיה כאן בזמן לחתונה של שגית ,
ושאוכל לעזור לרועי עם השטיחים. אין לי חברים בגילי, כולם בגיל
שלו, רק כי הוא גידל אותי, וככה התרגלתי. "שבוע , לא יותר, רק
כדי לצאת מהקיבוץ הזה- אני נחנק" . וידעתי שהוא לא מתכוון
לחזור, כי הוא באמת כבר חנוק ורואים עליו. הוא בן 18, רוצה
לעבור מכאן כבר ולמצוא את עצמו, החודשיים בהודו לא הספיקו לו.
"בסדר, אבל רק הפעם", כבר באותו הבוקר שהוא ביקש לדבר איתי,
ידעתי. ידעתי שנשכב, וידעתי שהוא שוב ישאל אם אני מאושרת.
וידעתי שהוא שוב יברח לי לעיר, אז הסכמתי.

"מאושרת. בטח שמאושרת".
כבר עברו שבועיים, וידעתי שהוא לא מתכוון לחזור לקיבוץ. עוד
שבועיים שגית מתחתנת, ורועי בטח קורע את עצמו עם השטיחים, ואני
מתגעגעת. אבל שוב מחייכת אליו, שיהיה מרוצה. "מתי אתה מתכון
להתקפל?" שאלתי, למרות שבתוכי מתתי מפחד, כי הוא שנא את הקיבוץ
ולא רציתי לעשות לו רע. הוא שתק. הוא התגלגל מעלי ועבר לצד
השני של המזרון. פתאום קלטתי באיזה מקום עלוב אנחנו גרים כבר
שבועיים, ישנים על מזרון. כל התקרה מלאה סדקים והכל הצחין
מטחב. ואיך שהתגעגעתי לשולי. "אנחנו עוד נחזור נכון?" רק רציתי
לוודא, כי אפילו להפרד לא הספקתי. "תאמיני לי שאני לא יודע
טושי, תאמיני לי". כבר הרבה זמן שהוא לא קרה לי טושי, בגיל 13
הוא המציא לי את השם הזה וכבר עברו שלוש שנים מאז. למרות שהוא
הסתובב יכולתי לראות דמעה מהקצה של העין שלו. אז טיפסתי עליו ,
"מה קרה?". שתיקה. "אנחנו לא חייבים לחזור אם אתה לא רוצה" איך
ידעתי שאני אתחרט על המשפט הזה, כי לא יכולתי בלי הקיבוץ הזה,
הוא היה כל החיים שלי.   "אני אוהב אותך, את יודעת את זה נכון?
וגם כשאלך לצבא, תישארי בעיר, אל תחזרי לקיבוץ, תאמיני לי, הם
יהרסו לך את החיים". הוא אף פעם לא דיבר איתי על הקיבוץ ועל
החיים שם לפני שהגעתי. הוא לא פירט יותר מזה, רק הנחתיאת הראש
שלי על החזה שלו ונרדמתי. כשקמתי הוא לא היה שם כבר, אבל מיס
צ'רלס ישבה שם על החלון, ונענעה בזנב. רצתי אליה וחיבקתי אותה
בכל הכוח, היא נראתה מוזר, כאילו עברה טראומה או משהו. חיפשתי
פתק, אבל שום דבר. יצאתי לטיול קצר ובערב שוב חזרתי לדירה.

"מאושרת. בטח שמאושרת".
מבפנים כמעט שהתפוצצתי. הוא חזר לדירה רק אחרי שלושה ימים, הוא
טען שהלך לחפש עבודה, ואיך שכעסתי שהוא לא אמר כלום ושלא השאיר
פתק. אני חושבת שזה הריב הכי גדול שהיה לנו מאז שהוא חזר
מהודו. " ואת סולחת לי שלא הודעתי?" הוא שוב שאל, כדי להרגיש
טוב עם עצמו. "כן, סולחת." אבל איך אני אסלח לו, איך. הוא
השאיר אותי כאן לגמרי לבד, אני חושבת שהסיבה היחידה שלא כעסתי
היא שהוא טרח להחזיר לי את מיס צ'רלס מהקיבוץ. ובמקום לסיים את
הויכוח, כמו בכל פעם הוא התחיל לנשק אותי, ומצאתי אותו מעלי,
מבקש שאחייך, רק כדי שיראה שאני מאושרת. הוא באמת מצא עבודה,
אבל לא הסכים להגיד איפה , אני חושבת שהוא לא רצה שאבוא אחריו
כשהוא עובד. וכשהיה הולך לעבוד, הייתי נשארת בדירה ובוכה, בוכה
מגעגועים לקיבוץ ובוכה שפיספסתי את החתונה של שגית. ובוכה על
רועי שקורע את התחת שלו בזמן שהוא דופק אותי כאן כל יום, במשך
שנה כבר. ובוכה שמיס צ'רלס מסתכלת עלי במבטים שונאים כל יום
על שעקרתי אותה מהקיבוץ, ומערימת הקש שהתרגלה לישון עליה כבר
שלוש שנים. ולא יכולה לעזוב אותו, ולא רוצה לבחור בינו לבין
הקיבוץ, כי הקיבוץ לא יהיה אותו דבר בלעדיו.

"מאושרת, בטח שמאושרת".
והפעם לא יכולה שלא לבכות, נשברת. " אז למה את בוכה, זה אני?
עשיתי משהו רע?" ועכשיו כשהוא במצב כל כך רגיש, איך אני יכולה
להגיד לו שאני רוצה לחזור לקיבוץ. וכל השלוש שנים האלו, לא
אמרתי כלום, שתקתי, כי תמיד הוא היה במצב רגיש. הוא גידל אותי
, איך אני יכולה לעזוב אותו עכשיו. "זה לא אתה, הייתי צריכה
להשתחרר קצת, זה בסדר". איך התפללתי שלא תיזל עוד דמעה מצד
העין שלו כמו אז, איך התפללתי שניהיה מאושרים, ואיך רציתי שהוא
יתגעגע לקיבוץ כמוני. "אולי נחזור לבקר בקיבוץ? רק פעם אחת,
הבטחתי לשגית שאהיה בחתונה שלה ועברה כמעט שנה מאז". וידעתי
שכבר אי אפשר לחזור, לא יקבלו אותי שם, פחדתי שישנאו אותי,
והוא בכלל לא יכל לחזור, הוא משתמט. החבר שלי משתמט, חי בלי
כתובת כבר שנה, היה אמור להתגיס לפני שלושה חודשים. ידעתי שאני
כלואה בדירה הזו לעוד הרבה זמן.

"לא. לא יכולה יותר.  אני לא מאושרת".
קמה מהמיטה, ומתחילה לבכות לו, לצרוח. "מאיפה יכולתי לדעת
שחשבת שזו היא?" הוא שואל אותי כאילו שלא ידע, כאילו שלא השלה
אותי במשך שנה. היום איזה זקן בא ואמר שהחתולה שלו, שחיפש אותה
כבר שנה.  מיס צ'רלס שלי. זו לא היא, והוא ידע- במשך כל הזמן
הזה, היא היחידה שהזכירה לי את הקיבוץ, ועכשיו מתברר שזו רק
עוד חתולה עירונית שהסתכלה עלי במבטי שנאה במשך שנה.  החלטתי
שאני חוזרת לקיבוץ. "אני אורזת, לא יכולה יותר, אני חוזרת".
הוא התחיל לבכות, והפעם זה לא עבד עלי, לא יכולתי יותר, הפכתי
להיות אטומה. באותו יום נסעתי לקיבוץ, לבד. עזבתי אותו אחרי
שלוש שנים, והרגשתי שבפעם האחרונה. הגעתי לשם בשעות הערב
המאוחרות, כל הלילה חיפשתי אחרי מיס צ'רלס האמיתית, היא לא
ישנה על ערימת הקש הרגילה שלה. בבוקר התברר לי שהיא נמצאה מתה
באחד השדות, כנראה מהרעלה, זה הפרט היחידי שרועי היה מוכן
להגיד לי, הוא לא דיבר איתי. שגית עזבה את הקיבוץ אחרי החתונה
וכל השאר התעלמו ממני.

לא יודעת אם מאושרת.
כבר חודש אני מסתובבת כאן, חיה בבית הישן שלו, שההורים שלו
השאירו לו אחרי שמתו. הריח שלו מציף את הבית. מסתכלת על תמונות
שלנו ביחד, מתגעגעת אליו. הוא צדק. לא הייתי צריכה לחזור
לקיבוץ, אבל עכשיו מאוחר מדי .  החלטתי שאסע לבקר אותו.

"פעם ראשונה, מאושרת".
"אני אוהב לראות אותך מחייכת". גם אני אהבתי את זה, לחייך
באמת, בלי שביקש ממני. לא חשבתי שהוא ישאר באותה הדירה, הוא
טוען שידע שאני אחזור. אבל אני יודעת שפשוט לא היה לו כסף
לעבור. על המזרון המדים שלו היו זרוקים ליד השמלה התכלת שלי,
הוא התגייס, אחרי שישב בכלא הצבאי, למד את הלקח שלו. בפעם
הראשונה הוא נפתח אלי וסיפר לי את כל הסיפור עם הקיבוץ. לפני
שעבר לקיבוץ, הוא רב עם ההורים שלו , עקרו אותו מהעיר. הוא לא
סלח להם עד היום, לפני שהספיק לסלוח הם מתו, תאונת דרכים. מאז
הוא מחוייב לגור במקום שלא רצה לגור בו מעולם, הוא שנא כל מה
שקשור לקיבוץ. "חוץ ממך, אותך אהבתי, ובגלל זה חזרתי". זה עשה
לי טוב. ביום למחרת הוא חזר לצבא ושוב נשארתי לבד בדירה. מצאתי
חתולה ואימצתי אותה. קראתי לה מיס צ'רלס. בפעם הראשונה בחיים
שלי השלמתי עם כל החיים שלי. עם ההורים שלי שעזבו אותי, עם
הקיבוץ, עם מיס צ'רלס שאהבתי כל כך ואיתו.

"שנינו מאושרים, עכשיו אנחנו שלושה"
אחרי שבוע גיליתי שעוד לפני שמלאו לי 18, אני בהריון. בכיתי,
כמה שבכיתי. דיברתי איתו וסיפרתי לו, הוא דווקא שמח, ביקש
שאקרא לו רועי, אם יצא בן. ידעתי שאני לא אוכל להחזיק אותו.
בגיל 18, בלי עבודה, בלי כלום, בלי זהות- אין סיכוי. הוא היה
חייב ללכת וניתק "אני אתקשר מחר, אוהב אותך, ביי טושי". כבר
עבר די הרבה זמן והוא לא התקשר. הרגשתי שמשהו לא בסדר. אחרי
שבועיים הגיע מישהו לדירה, הוא לבש מדים. אמר שחיפש אותי הרבה
זמן והוא שמח שסוף סוף הצליח. התחלתי לבכות. סיפר לי שאח שלי
מת בפעולה צבאית. אבל לא היה לי אח, גם לא הורים. לא האמנתי
שזה הוא, עד שסוף סוף הייתי מאושרת. במכה אחת, ביום אחד, בשיחה
אחת מצאתי את ההורים האבודים שלי , את האח האבוד שלי ואיבדתי
אותם.  האח שלי, את האבא של הילד שלי,  האדם היחיד שנשאר לי
בעולם. כל השנים האלו, והוא לא ידע. דרשתי שיעזוב.  

"מה זה אושר?"
שאלתי את רועי, אחרי שסיפרתי לו את הסיפור, הוא ישב המום. גם
הוא לא ידע שהיינו אחים, אחרת היה אומר מיד.  פתאום הרגיש אשם.
הקיבוץ זה המקום היחידי שיכולתי לחזור אליו ולהרגיש באמת
שייכת. ביום אחד מצאתי את כל החיים שלי, ואיבדתי אותם. החלטתי
להצטרף אליו, לשם, לשמים. הוא ביקש שלא אחזור יותר לעולם
לקיבוץ, אבל הייתי חייבת להשאיר את מיס צ'רלס איפה שהוא. אני
מקווה שעוד ייצא לי ולו להפגש, אבל בחיים לא אספר לו, איך אהיה
מסוגלת.
מצאו אותי ללא רוח חיים על ערימת קש, מחייכת. אולי פגשתי אותו
סוף סוף, למעלה, אולי מאושרת.