כשבנינו את הפירמידות ברעמסס, לפני שמשה הגיע ושיחרר אותנו
,אני מודה שעבדנו קשה. היינו עבדים לכל דבר. כשלא עבדנו קיבלנו
מכות מהמשגיחים המצריים, ולפעמים לא קיבלנו אוכל.
הכל עבד באופן שיגרתי להחריד, עד שיום אחד מרוב החרדה נמאס
לי.
אנחנו, העברים, לא קיבלנו שום השכלה, המצרים דווקא כן. אבל
אני, עבדכם הנאמן,מצאתי ספר ללימוד קריאה ולמדתי לקרוא. המשפט
שהכניס לי רוח למיפרשים דיבר על חירות האדם "וכל אדם יהיה
חופשי לעשות את רצונו", ולמרות הדעות שרווחו באותה תקופה,
הסכמתי עם הענין,והחלטתי לישם אותו הלכה למעשה.
השיעמום והעבודה הקשה צירפו אלי עוד כמה אני, ובהנהגתי היפגנו
בעד שוויון זכויות.
המצרים לא אהבו את הרעיון, ומכיוון שהעונש היה אמור להיות
קולקיבי ואני אחלה גבר, קמתי והודתי באשמת אירגון המרד.
אוקי, אז בעוד אני נגרר ע"י שני מצרים מפגרים, אני חושב לעצמי
שהנה אני יראה את פרעה, ואולי זה הדבר האחרון שאראה בחיי, והנה
אני מגיע לאולם גדול כשבכסא ענקי יושבת בחורה צעירה, נראית לא
רע, בלונדינית, עיניים כחולות. אז היא אחראית לכל השיעבוד הזה,
חשבתי לעצמי. פרעה נתן לילדה המפונקת שלו לקדקד על העבדים
העבריים. הכסא היה גבוה, וסביבו, מלבד שני גברים ערומים כמעט
לגמרי שעשו לה אויר עם מניפות, היו שרועים למרגלותיה מספר לא
מבוטל של עבדים. כל התמונה היתה מנוגדת מלכתחילה לשורה שקראתי
בספר.
השיא היה כשאחד השומרים הוריד אותי למרגלותיה של הנסיכה. קמתי
ועמדתי על רגלי  ואמרתי בקול גדול שאף אחת לא תשבית אותי ככה.
היא התלהבה מהענין ואני הפכתי בעל-כורחי להיות המשרת האישי
שלה, יענו מטפל לה בכל הדברים הקטנים. אחרי שבועיים התחלנו
לקיים יחסי מין, וככה נולד לנו משה. מעבדות לחירות, מחירות
לעבדות. מה אני אומר, חייבים לפעמים לוותר על החירות , ומי
שעושה זאת מרצון הוא בן-חורין אמיתי.