"בכל הרס יש מן הבריאה"
- לאנס קורווין


העבודות נמשכו כרגיל באותו יום שישי של חודש נובמבר.  האדריכל
הצעיר, מר פטרסקו, הציג את תוכניות הבנייה לצוות המשקיעים כבר
לפני חודשיים ומאז הוא וצוותו עובד במרץ כנגד השעון, על מנת
להשלים את ההתחייבות לפני הזמן המיועד וחס וחלילה לא לחרוג
מלוח הזמנים אותו ראה מר. פטרסקו כמקודש.
טרקטורים עצומי מימדים בצבעי הצהוב והאדום הרימו סלעים כבדי
משקל וגסים מן האדמה הלא מעובדת, מנקים את השטח למען התקנת
היסודות.
מר פטרסקו השגיח ממגדל המנוף על הנעשה במגרש הבנייה. משאיות
אירופאיות כשיירת נמלי ענק העמיסו את הסלעים מאתר הבנייה לעבר
מגרש אחר שם אוכסנו, בטור מקביל לקו האופק. עובדים מיוזעים אשר
נראו מלמעלה כגרגירים חסרי חשיבות נהגו בכלים הכבדים, ואדם אחד
בכובע ביטחון צהבהב עם סמל החברה צעק למכשיר הכשר הוראות
לאנשיו.
מר. פטרסקו ומפעיל המנוף שתו את הקפה השחור בשקיקה, והניחו את
ספליהם על הרצפה הערטילאית, נזהרים שלא להתנגש בהם
בתזוזותיהם.
מלבד עמדת בקרת המכשירים בחדר השליטה של המנוף, ומאוורר קיר
מניאטורי לא היו רהיטים כאלו או אחרים בחדר, כך שהנחת הספלים
על הרצפה הינה מתבקשת. מפעיל המנוף, איש קטן קומה ושמנמנן, זקן
קצרצר ודליל מעטר את סנתרו היציב, עיניו מחוספסות וחומות, כמעט
ובלתי נראות, ידיו יגאות משימוש ממושך בידית ההזזה, שערו משתרע
מסביב לקרחתו העגולה שמרכז ראשו המעוטר במספר שערות בודדות
כנחמה.
מר.פטרסקו הביט משתהה על איגור קובניק, מפעיל המנוף, הטיל טת
צילו עליו והרהר במבנה המפואר העומד לקום מתחת לאפו ממש, יהיה
זה גולת הכותרת של עבודתו, שיא הקריירה של יצירתו, כבר בעיני
רוחו ראה הוא את מגדלור אלכסנדריה קם על תילו בפעם השנייה,
חוזר לתחייה כפיניקס מתוך האש הלוהטת, כזה היה מר. פטרסקו, אדם
נוסטלגי ואידיאליסט, סגנון הבתים החדש דיכא את מחשבתו ויצירתו,
גרם לו למחשבות פרישה מן הפקלוטה לאדריכלות, דבר שכמעט וקרה,
אך ידע שעליו להמשיך וללכת כנגד עצמו למען השגת התואר הנכסף,
הרי אפילו אם התוכניות היו נעוצות ורשומות במוחו כבר משחר
נעוריו לפרטי פרטים לא יקבלו הללו את זכותם להתממש, הרי מי
ישים את כספו באדם מסתורי ואלמוני ללא תואר.
מתבונן היה בחלון הפסלטיק הבלתי שביר של חדר המנוף, מצייר
לעצמו את קומות המגדלור, את בסיסו הרחב, את קירותיו העצומים
רווי צוהרים המתאחדים לקומה אחת וענקית הניצבת על הבסיס הכניסה
ומעליה משושה קירות קטן יותר, אשר על גגו כיפת פעמון מעוגלת
וקטנה החובקת בתוכה
את תמציתו של מגדלור, את ליבו אשר זורה אור למען אוניות
וספינות התוהות עיוורות בקרבת החוף, לשם שלא יתרסקו על הסלעים
המחודדים,  ומעל כולם פסל אלכסנדר המתנוסס בגאון ומשרה גבורה
ואומץ
על המתבוננים בו אכולי הקנאה. הנה יוכל סוף סוף להגשים את
חלומו לעזור למען האנושות, להציל חיים ככל שיוכל, אפילו אם
בדמות מתכנן בתים צעיר ושאפתני השם לו למטרה לגאול את עולמו
המתפרק.
גיחך לעצמו הבחור הצעיר בתספורת הביטלס החלקה, שערו שחור, עצם
מראהו גורם לעין הצופה לערוך השוואות בין קווי הפנים של פול
מקרטניווהוא,אותו שיער חלק ושחרחר, אותם פנים עגולות במקצת,
אותו חיוך ארוך ומעורר קנאה, ומוח גאוני ביצירותיו ודמיונו. לא
מבוגר היה מר.פטרסקו, גילו מתקרב לשלושים, אך פניו כשל ילד
מרוצה וגאה, אשר קיבל את היקר לו מכל ועתה הוא נח על מנת למצות
את האוצר עד תום, להפיק ממנו את ההנאה המירבית, לתת לדמיונו
להשתולל בדבר מטרתו הבאה, ומה מטרתו הבאה?, בזמנו הפנוי מדמיין
הוא את עצמו משחזר
תרבויות קדומות, אמפריות וממלכות שהלכו מן העולם על תרבותם
ותפארתן, רואה הוא את עצמו מקים מחדש את הקולוסוס שבנה אלכסנדר
הגדול, את ארמונו מעוורר ההתפעלות של מינוס באיי כריתים,
את המאוזלאום רב העמודים שבהליקרנסוס.
מקים לתחייה את בבל האדירה, מוציא לשחר העולם את תרבותה
המפוארת שנכחדה במהלך השנים, את בנייניה אדירי הקומה, את גבעות
החול וקירות הענק המצופים אריחים צבעוניים ומעטרים מגדלים
מעוררי כבוד ויראה. מר.פטרסקו ראה כבר בעיני רוחו את אמפריית
הנוסטלגיה שיקים, את נקמתו בבנייני הזכוכית הבנאלים של
המודרניזציה הדורסת והורסת את תרבות עולמנו, מר. פטרסקו במעמקי
ליבו רצה לראות עולם מושלם ללא מפעלים מפלצתיים ומעוררי גועל,
ללא בתי דירות מוזנחים ועלובים למראה, ללא דירות תואמות
מזכוכית ובטון, ללא מגדלים של חנויות וקניונים, ללא בתי קומות
אדירים ודוחים של משרדים על גבי משרדים  אשר לבסוף יכסו את
העולם וישאירו פינות חמד ירוקות לחומר מוזיאוני.
האדריכל שאף לעולם ירוק החי בהרמוניה עם הטבע, לבניינים אדירים
של זהב וכסף, מעוטרים ביהלומים ואבנים טובות אחרות, נישאים אל
מעל האדם, מעוררי השתהות ופליאה, בניינים אשר יזכו ליחס של אל
אשר אנשים יכרעו ברכיהם וישאו למענם תפילה, אשר אנשים לא יעזו
להרוס, בניינים אשר יסמלו שוב את תפארתו של האדם לברוא ולא
להשמיד.
"אלוהים אדירים", חשב לעצמו תומאס פטרסקו, "זה לעולם לא יקרה",
דומעת אכזב זלגב מעינו השמאלית אל חלל החדר,
מתערבבת בשיירת המשאיות הנעלמות אל האופק,מכילות בתוכם אבני
הטבע, פועלות בכוח הכסף הגשמי, רואות את אשר מוצג לעיניהם ותו
לא, פועלות על פי צו ולא על פי רצון ושאיפות, לא לזה שאף מר.
פטרסקו, לא לזה, לכל הרוחות, הוא לא שונה, הוא בדיוק כמותם.